הסיפור מתחיל ברגע שחברי אמר לי שיש לו חבר שמאבטח התנחלות יהודית בסילוואן. לא ידעתי שיהודים גרים שם, אבל זה מאוד עניין אותי. איך זה לחיות כל כך קרוב למי שהם רוצים להחליף? איך קונים את הדירות? כי שמעתי שאם ערבי מוכר דירה ליהודי, דינו מוות. איך הילדים נעים למקומות? האם הם יכולים ללכת לבד אם הם חוזרים הביתה אחרי האוטובוס האחרון?
עד שהתארגנתי עם חברי, חברו כבר לא גר שם. אז החלטנו ללכת לשם לבד. הסכמנו שדרך טובה לפגוש אנשים יהיה להגיע לתפילת שבת ואז להישאר עד שמישהו יזמין אותנו. ביום שישי הדפסתי תצלום אווירי של סילואן (כי אין כבישים מסודרים) ותכננו את הניווט. בשבת בבוקר התחמשנו באקדחים והלכנו לתחילת מנהרת חזקיהו. משם ירדנו במדרון של עיר דוד ונכנסנו לסילוואן. הניווט היה די מוצלח. בדרך ראינו טופולוגיה עירונית מעניינת. יש כביש שנגמר בכמה מדרגות ואז חוזר לכביש, יש שבילים מאוד תלולים, בקומה קרקע יש כניסות לחנויות, דירות, מסגדים ובתי ספר. רציתי להיות נחמד למקומיים, אז אמרתי לכמה מהם “אהלן וסהלן”, אבל הם נורא פחדו מאיתנו וברחו. המשכנו עד שהגענו לבית הכנסת ודפקנו בדלת. אף אחד לא ענה, ולא שמענו אנשים בפנים. ניסיתי לשאול את המקומיים אם מכירים איפה גרים יהודים, אבל ברחו מאיתנו. אז הסתובבנו בעיר עד שראינו מזוזה בכניסה לבניין. דפקתי בדלת ומישהו מבפנים שואל בקול חזק “מי פה!”, אז עניתי “דניאל”. פתחו את הדלת וראיתי קבוצה של מאבטחים לבושים בשחור וחמושים כמו חיילים בלחימה. שאלו אותי מה אנחנו עושים פה. אמרתי שבאתי להתפלל שחרית. הוא שאל אם אני מכיר מישהו פה, אמרתי שלא, אבל אני בקיא בנוסחי תפילה מגוונים. זו לא הייתה התשובה שהמאבטח רצה לשמוע אז הוא אמר לי שהוא לא יכול להכניס אותי. אז התכוננו לצאת לעיר העתיקה, אבל לפני כן שאלתי את המאבטח מה הדרך הטובה ביותר להגיע לשם. הרגיש לי שהתקלתי אותם כי מסתבר שהתשובה האמיתית היא שאין דרך “טובה” לצאת משם ללא ליווי מאבטח. אז שאלתי מה הדרך המהירה לעיר העתיקה ונתנו לנו הכוונה כללית.
אני אוהב לטייל במקומות שונים. אבל, מאוד מציק לטוס. בזמן קורונה, יהיה אפילו יותר מציק מהרגיל לטוס. אבל, למזלי קיים מקום שקרוב אלי. יש שם GDP שהוא 3% מישראל, מדברים שפה זרה, יש להם דת שונה אבל אין מעבר גבול “אמיתי” (אסביר בהמשך) בינינו. כלומר, פלסטין. חשבתי שהזדמנות טובה תהיה לבקר את בית לחם בערב חג המולד.
עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף לא לעבור על חוק. ידעתי שרשום לפני הכניסה לשטח A שאסור לישראלים להיכנס. מצד שני, שמעתי שנותנים לערבי ישראל להיכנס. זה חוק אפרטהייד ואני לא מוכן לקבל על עצמי חוק בלתי חוקי. מצד שני, אמי לא תמיד אוהבת כשאני עושה דברים מסוכנים. היא יודעת שהיא לא יכולה למנוע את כל מה שאני עושה, אבל היא רצתה שלפחות לא אעשה לפי מנהגי להסתובב בכל מקום עם כיפה. חשבתי שזאת פשרה טובה אז הבטחתי לאמי שלא אסתובב עם נראות יהודי. דיברתי עם חבר סקוטי והוא הסכים לבוא איתי ולהשאיל לי קילט.
חשבתי על לפני שלוש שנים שהייתי במצעד הדגלים ביום ירושלים. זה היה הפוך ממשחק ביתר (או לפחות מהסטיגמה, אף פעם לא הייתי). במשחק ביתר יש הרבה שירים בעד ביתר ומדי פעם שיר נגד ערבים. במצעד הדגלים יש הרבה שירים נגד ערבים ומדי פעם שיר בעד ביתר. זכור לי שיר אחד במיוחד. הוא מבוסס על השיר “ירושלים של זהב”. הבעיה בשיר ההוא שצריך להיות זמרת מיומנת. ואם אתה גבר ללא חוש מוזיקלי ומעשן הרבה, אתה פיזית לא יכול לשיר את השיר. אז יש גרסה של השיר שמיועד לערסים (לא הצלחתי למצוא את השיר).
After my trip to the Balkans it didn’t take too long until I wanted to do it
again. For that I needed two things; someone to go with and a place to go.
It wasn’t too hard to find someone to go with. I met him at a Shabbat meal,
and we shared stories of our travels. They were similar enough, so he
decided to join. As for where to go, he has family in London who he wanted
to visit, and if I can get a place to stay in London, I’m not going to let
that pass. However, I was already in London before, so I wasn’t so excited
to explore it again. Obviously, my one day in London was not nearly enough
to see all that there was to see there. Nor is London all of England. But
still, I wanted something more exotic. So Scotland was chosen. Another major
reason for Scotland was The Fringe.
The 5 hour bus ride to Sofia was mostly uneventful. When crossing the border, we
all had to get off the bus and walk through the passport control individually.
Since Bulgaria is not part of the Schengen zone, there was a duty free for us to
visit. Like in airports, the price was such, that it would be better to just pay
duty at a discount store. We were told that there would be wifi on the bus, so
we had hoped to find a hostel for the night during the bus ride. But there was no
wifi, so once we arrived, we biked around looking for a “vacancy” sign. At some
point we found wifi, and then we found an okay hostel near the city center.
In the morning it wasn’t that rainy. So we got a chance to have a quick tour of
the city before leaving.
From there, the ride to the Greek border had the typical Eastern European style
of roads that we have grown to get used to, ie. lots of potholes. As we
approached the border, however, the road started to get better, and at some
point, there was even a shoulder. At the border we tried to persuade the guard
to stamp our passport with the symbol of a bicycle, rather than that of a car.
But he did not seem to be in a good mood, so we did not puch that proposal
further. There were some wild peacock resting at the border, so that mde it a
nice crossing overall.
After cleaning up from a day of biking in the rain and mud, we left the huge 20
EUR house, and started biking towards North Macedonia. The ride to the border was
uphill, but the path was nice and the views were good.
This was the first time that I was crossing a land border (not including Schengen
zone), so I didn’t know how that would work. I heard that between Israel and Egypt
there is a border crossing fee and I know of some places that require crossing in
a vehicle, so that may include a bike, but not for sure. I couldn’t find that much
information online regarding the border crossing, but it did look like it was
opened 24/7. So we thought it was likely enough that we would be allowed to cross.
As we approached the border, we saw a French cyclist going the other way. He
reassured us that crossing by bike is fine, so after chatting for a bit, we got to
the border.
This trip was going to be different than last year’s. One of the changes was that
in this trip, we would start and end from the same spot. This allowed us to use
an actual bike suitcase, rather than getting a used cardboard bike box from a
local bike shop and packing the bike in that. The thing is, good bike suitcases
are expensive. Luckily, as a member of many bike groups in Jerusalem, one of
the people there allowed me to borrow his. I was surprised, but the suitcase was
soft. Knowing that airlines to not in anyway take care of suitcases, I thought it
was risky to use it. But the owner of the suitcase reassured me that
professionals take their bikes (that are more than 10 times as expensive as mine)
using such suitcases. So I decided to chance it and hope for the best.
Last year I opened this blog to write about my interesting summer vacation that
involved a day trip in London, 2 weeks of working in my Berlin office, taking local
trains to fun villages in Germany, traveling by train and bike to France, and biking
with a group of anarchists from encampment to encampment. While last year’s trip was
fun, I decide to go on a much more “normal” trip this summer. So I started planning
a bike trip with a friend of mine from home. We are both in a group of commuters who
live in Jerusalem and work in the Tel Aviv area. The group would bike from Jerusalem
to Tel Aviv at least once a week.
This is the first time that I am flying with a bike, so I’m not experienced
packing a bike for a flight. Based on what my more experienced friends said, I
should request a used bike box from a bike store, remove the wheels, pedals,
seat and handlebar and then wrap everything with padding and clothing. So that
is what I did.
a base with clothingbubble wrap on topbike with no wheels, pedals, seat or handlebarwheels seat and pannier rackclothing
