רוב סיפורי מסעיי שסיפרתי היו על מקומות משונים מהרגלי, הפעם אספר על מסעי עם מישהו ממוצא משונה ממני. לפעמים אחותי קצת ביישנית. זה קורה בעיקר כשזה קשור למשפחתה. כולנו אוהבים אותה, אבל בכל זאת היא לפעמים מסתירה דברים מאיתנו. למשל, שהיא יצאה עם החבר שלה לא מעט פעמים לפני שסיפרה לנו עליו. יום אחד אחותי הבינה שהרגע הזה הגיע, והיא ארגנה סעודת שבת עם המשפחה שלה ושל חברהּ. המשפחה שלנו התרגשה, ולקחתי על עצמי, כאחיה, לתדרך את משפחתי איך מתנהגים עם משפחה ספרדית ישראלית. אף שכבר גרנו בישראל כעשר, לא הזדמן למשפחה לצאת מהבועה האשכנזית דוברת האנגלית שלנו. הוריי עובדים באנגלית, אנחנו גרים ברעננה, ומתפללים בקהילה של אשכנזים עולים ממדינות דוברות אנגלית. קודם הראיתי להוריי איך ספרדים לוחצים ידיים. ביקשתי מאחי לעזור בהדגמה. בלי לתאם מראש, לחצנו ידיים, ומיד כל אחד נישק את ידו. כנראה בזכות צה"ל, גם אחי למד איך ספרדים לוחצים ידיים. ביקשתי מאחותי לברר כמה פעמים ועל איזו לחי צריך לנשק את בנות משפחת חברהּ. אחרי כמה ימים שבהם לא קיבלתי ממנה תשובה, הזכרתי לה לברר. עדיין לא זוכר כמה פעמים ועל איזו לחי לנשק, אבל בנות משפחתו עדיין שמחות לראות אותי, אז כנראה שאני לא רחוק מאוד מהכמות הנדרשת. הסעודה הייתה מוצלחת. הילדים היו צריכים לתרגם קצת, אבל העיקר שאחותי וחברהּ אהבו אחד את השני, והמשפחות היו שמחות. אפילו דאגנו לשאול ברכונים ספרדיים כדי שהם יוכלו לברך איתנו. הם לא הכירו את הלחן שלנו לשיר המעלות ולפני שאבי חברהּ זימן הסברתי להוריי איך עונים (עם שמים!). בסך הכול הייתה סעודה טובה, ואפילו נשאר לנו גפילטע פיש לאכול ביום ראשון.
לקראת יום כיפור תשפ"ח אספר סיפור על יום כיפור תשפ"ז. בניגוד לחגים כמו ראש השנה, ביום כיפור אני לא מרגיש צורך להיות עם המשפחה או הקהילה. כי אין סעודה, אין קידוש ואפילו אין זמן בין תפילות לשוחח אחד עם השני. באותה שנה חשבתי איפה יהיה המקום הכי משמעותי בשבילי כדי להתפלל בו את תפילות שבת שבתון. לאחר שביררתי שתהיה אפשרות להיכנס ולהתפלל שם החלטתי להתפלל תפילת יום כיפור על הר הבית.
כל מעשיי ומסעיי הובילו אותי למקום שבו אני נמצא היום. זו מחשבה שהרהרתי בה השבוע. הביטוי לא עלה בדעתי כשהצטלמתי בבית לחם בלבוש סקוטי יחד עם הצופים של הכנסייה הסקוטית של ירושלים. לא נזכרתי בזה באמצע צרפת, כשרכבתי עם קבוצה של אנרכיסטים וגם לא כשהסתננתי דרך מחסום משטרה כדי להיכנס למאחז בהקמה. אבל חשבתי על זה השבוע שעמדתי מול שופט של בית משפט העליון וכל ערוצי התקשורת בישראל כשנרשמתי להתמודד לכנסת ישראל.
התחלתי לעבוד בתל אביב ורציתי לנצל את המצב כדי לפגוש חברי מהתואר. לא ידעתי מה לעשות בתל אביב, אבל טיול רומנטי על החוף לא הרגיש לי מתאים. ראיתי שהליכות ג׳יין בתל אביב מתקרבת. הליכות ג׳יין הן סיורים בהובלת מתנדבים בדגש על עירוניות. הסיורים מתקיימים בסוף שבוע מסוים בכל העולם במקביל. עד אז הלכתי רק לסיורים בירושלים, אבל בעקבות אירוע כלשהו בתל אביב באותו סוף שבוע, הסיורים בתל אביב נדחו למועד מאוחר יותר. חיפשתי סיור מעניין ביום חמישי בערב וראיתי ״שכונת הארגזים: בית, קהילה וחוסר צדק עירוני״. קבעתי לפגוש את חברי על קו אוטובוס מסוים שעובר דרך ביתו ודרך משרדי אל תחילת הסיור. סנכרון הזמנים עבד מעולה ונפגשנו באותו אוטובוס.
כנראה שכל מי ששירת כלוחם ביו״ש שמע על האנרכיסטים האירופים שמציקים לחיילי צה״ל בפעילות למען הפלסטינים. כחייל במילואים מדי פעם תפקידי היה לתצפת על האנרכיסטים ולדאוג שהם לא מסכנים את החיילים או את האזרחים באזור. כשקיבלתי את המשימה לראשונה, התרגשתי, כי רכבתי בעבר עם אנרכיסטים באירופה ורציתי לדבר איתם על אקוטופיה. לצערי, גיליתי שהמושג “אנרכיסטים שמאלנים” הוא מושג צה״לי ל"שמאלנים".
לאחר למעלה מ-200 ימי מילואים השתחררתי וחזרתי לחיים הרגילים. באוניברסיטה נתקלתי במושג “נוכחות מגינה”. מדובר פעילות של שמאלנים שנמצאים ליד כפרים פלסטינים ושומרים עליהם ממתנחלים. כשדיברתי עם חברי השמאל מהאזרחות, המליץ לי להצטרף לפעילות. זה נשמע לי מעניין לבקר כפר פלסטיני ולשבת ולדבר עם המקומיים. חברי בארגון השמאל האמוני אמר לי שהם עושים פעילות בכפר ראס אל עין עוג׳ה והציע לי להצטרף. אמרתי שאני שוקל להצטרף ושאלתי עם מי לדבר. נתן לי מספר והתכתבתי עם המגייסת. המגייסת אמרה שרוצה פעילים נחושים ומכיוון שאני רק שוקל, לא רצתה שאבוא. לאכזבת חברי, לא באתי. בדיעבד היה טוב שלא באתי, כי חברי סיפר שהיה בלגן עם מתנחלים וכלב בדואי נשך אותו, והוא היה צריך לקבל סדרה של חיסוני כלבת.
אני חוזר לספר על מסעי בישראל. הפעם, במקום בלי תושבים. אבל לפני בערך 2,000 שנה היה גר שם תושב נזיר בשם חריטון. הוא התבודד במערה ליד תקוע בשם מערת חריטון (השם של המערה הגיע מהשם של הנזיר).
לפעמים אני חווה קצת קלאוסטרופוביה. חשבתי שדרך טובה להתגבר על החרדה תהיה לזחול במערה. חשבתי על זה כי בדיוק קראתי על מערת מאמות’ ועל מערת נאטי פאטי. שני סיפורים על מטיילי מערות שנתקעו בפנים לכמה ימים ולא הצליחו לחלץ אותם לפני שהם נפטרו.
סליחה על הפסקת הסיפורים, לקח לי זמן לחשוב על עוד. אם אתם רוצים שיהיו עוד, מוזמנים להצטרף למסעי.
הסיפור הזה מתרחש בשווייץ. לפני כמה שנים הייתי בחילופי סטודנטים בגרמניה. התחברתי לקהילה היהודית המקומית ולאירועי צעירים יהודים. כחלק מאירועי הקהילה, רצו לדאוג למשהו שיהודים צעירים יוכלו לעשות בחופשת חג המולד. קהילות יהודי גרמניות ארגנו חופשת סקי בשווייץ לסטודנטים יהודים. החופשה הייתה בסבסוד גבוה, ולא היה לי תוכנית אחרת לחג המולד, אז הצטרפתי. הבעיה היחידה הייתה שלא ידעתי לעשות סקי.
אני יודע איך כולכם אוהבים את הסיפורים שלי מהמזרח הקרוב (יו"ש / מזרח ירושלים) אבל הפעם אספר על מסע למזרח הקצת יותר רחוק. מזרח אירופה. או לפחות, איפה שיש הרבה אנשים ששומרים על המסורת של מזרח אירופי. ספציפית, חסידי גור.
כשלמדתי בישיבה, הייתה סדרת שיעורים על חסידות. למדנו על הבעל שם טוב ועל איך שהוא היה שובר את הקרח בחורף הרוסי כדי לטבול כל יום. למדנו על הטישים המפוארים עם אלפי חסידים שמקשיבים לדברי קודש של האדמו"ר. קראנו מחוכמות האדמו"רים הגדולים שחיו בפולין. למדנו על הקהילה שחיו במדינה ודיברו שפה שרק הקהילה מבינה. כמובן שעברה מהפכה עולמי ואין יותר מדי יהדות חיה בפולין. אז הכל בעצם אגדות מעידן שכבר אינו.
כיום, כולנו רגילים להפגנות שסוגרות כבישים גדולים. אבל לפני שנתיים, ראיתי את זה לראשונה ב 16 במרץ. סגרו את נתיבי איילון. בדרך כלל בכלל לא הייתי שם לב, אבל באותו יום עבדתי בתל אביב. רכבתי למשרד מביתי בירושלים, ובסוף היום רציתי לחזור הביתה. היה ממש כיף לרכוב באמצע נתיבי איילון ללא רכבים. רכבתי עד לתחת מסוף 2000 כדי לתפוס אוטובוס הביתה. ואז גיליתי, שההפגנות לא רק חוסמות רכב פרטי, אלא גם אוטובוסים. למזלי, מסוף 2000 הוא גם תחנת רכבת ארלוזורוב, אז הלכתי לרכבת. אבל בגלל שהיה לפני 19:00, לא נתנו לי להיכנס עם אופניים. ניסיתי לדבר על המאבטח, שזאת מקרה קיצוני, כי אין אוטובוסים, ושאני מוכן לפרק את האופניים ולהחזיק אותו כמו מזוודה, אבל זה לא עזר. היו כל מיני עובדי אוטובוסים בתחנה שניסו לברר אם יש מסלו חלופי, אבל לא ידעו. עמדתי מחוץ לתחנה והתחלתי לחפש לאן אפשר לרכוב על כביש 20 כדי להגיע לתחנת אוטובוס שפועל.
הגעתי שוב לירושלים, והפעם התכוננתי לעלות להר הבית. זה דרש ממני להגיע למקווה על הבוקר. מצאתי מקווה בעיר העתיקה שפתוח לגברים בשעות הבוקר. אז פגשתי את חברי הירושלמי שם ונכנסנו לטבול. בכניסה למקווה הייתה קופסה עם פתח כדי לשלם 10 ש"ח על הכניסה. היה רשום בשלט שהכניסה בעלות של 10 ש"ח וכניסה ללא תשלום היא גזל. הזכירו בשלט שמצווה הבאה בעבירה פסולה. ככה, שאם יש סיבה שאתה רוצה לטבול, אבל “גנבת” את הטבילה, אז לא תרוויח את מה שרצית מהטבילה. חשבתי שזאת הייתה מנגנון יפה. לא צריכים לאכוף תשלום יותר מדי, כי כניסה ללא תשלום היא תבטל את כל התועלת. חזרתי לשם אחרי כמה שנים וראיתי קרוסלה חשמלי שרק מאפשר כניסה אחרי ששמים 10 ש"ח במכונת תשלום. אז כנראה שהיה צורך באכיפה, גם בנושא הזה.