אני חוזר לספר על מסעי בישראל. הפעם, במקום בלי תושבים. אבל לפני בערך 2,000 שנה היה גר שם תושב נזיר בשם חריטון. הוא התבודד במערה ליד תקוע בשם מערת חריטון (השם של המערה הגיע מהשם של הנזיר).

לפעמים אני חווה קצת קלאוסטרופוביה. חשבתי שדרך טובה להתגבר על החרדה תהיה לזחול במערה. חשבתי על זה כי בדיוק קראתי על מערת מאמות’ ועל מערת נאטי פאטי. שני סיפורים על מטיילי מערות שנתקעו בפנים לכמה ימים ולא הצליחו לחלץ אותם לפני שהם נפטרו.

סליחה על הפסקת הסיפורים, לקח לי זמן לחשוב על עוד. אם אתם רוצים שיהיו עוד, מוזמנים להצטרף למסעי.

הסיפור הזה מתרחש בשווייץ. לפני כמה שנים הייתי בחילופי סטודנטים בגרמניה. התחברתי לקהילה היהודית המקומית ולאירועי צעירים יהודים. כחלק מאירועי הקהילה, רצו לדאוג למשהו שיהודים צעירים יוכלו לעשות בחופשת חג המולד. קהילות יהודי גרמניות ארגנו חופשת סקי בשווייץ לסטודנטים יהודים. החופשה הייתה בסבסוד גבוה, ולא היה לי תוכנית אחרת לחג המולד, אז הצטרפתי. הבעיה היחידה הייתה שלא ידעתי לעשות סקי.

אני יודע איך כולכם אוהבים את הסיפורים שלי מהמזרח הקרוב (יו"ש / מזרח ירושלים) אבל הפעם אספר על מסע למזרח הקצת יותר רחוק. מזרח אירופה. או לפחות, איפה שיש הרבה אנשים ששומרים על המסורת של מזרח אירופי. ספציפית, חסידי גור.

כשלמדתי בישיבה, הייתה סדרת שיעורים על חסידות. למדנו על הבעל שם טוב ועל איך שהוא היה שובר את הקרח בחורף הרוסי כדי לטבול כל יום. למדנו על הטישים המפוארים עם אלפי חסידים שמקשיבים לדברי קודש של האדמו"ר. קראנו מחוכמות האדמו"רים הגדולים שחיו בפולין. למדנו על הקהילה שחיו במדינה ודיברו שפה שרק הקהילה מבינה. כמובן שעברה מהפכה עולמי ואין יותר מדי יהדות חיה בפולין. אז הכל בעצם אגדות מעידן שכבר אינו.

כיום, כולנו רגילים להפגנות שסוגרות כבישים גדולים. אבל לפני שנתיים, ראיתי את זה לראשונה ב 16 במרץ. סגרו את נתיבי איילון. בדרך כלל בכלל לא הייתי שם לב, אבל באותו יום עבדתי בתל אביב. רכבתי למשרד מביתי בירושלים, ובסוף היום רציתי לחזור הביתה. היה ממש כיף לרכוב באמצע נתיבי איילון ללא רכבים. רכבתי עד לתחת מסוף 2000 כדי לתפוס אוטובוס הביתה. ואז גיליתי, שההפגנות לא רק חוסמות רכב פרטי, אלא גם אוטובוסים. למזלי, מסוף 2000 הוא גם תחנת רכבת ארלוזורוב, אז הלכתי לרכבת. אבל בגלל שהיה לפני 19:00, לא נתנו לי להיכנס עם אופניים. ניסיתי לדבר על המאבטח, שזאת מקרה קיצוני, כי אין אוטובוסים, ושאני מוכן לפרק את האופניים ולהחזיק אותו כמו מזוודה, אבל זה לא עזר. היו כל מיני עובדי אוטובוסים בתחנה שניסו לברר אם יש מסלו חלופי, אבל לא ידעו. עמדתי מחוץ לתחנה והתחלתי לחפש לאן אפשר לרכוב על כביש 20 כדי להגיע לתחנת אוטובוס שפועל.

הגעתי שוב לירושלים, והפעם התכוננתי לעלות להר הבית. זה דרש ממני להגיע למקווה על הבוקר. מצאתי מקווה בעיר העתיקה שפתוח לגברים בשעות הבוקר. אז פגשתי את חברי הירושלמי שם ונכנסנו לטבול. בכניסה למקווה הייתה קופסה עם פתח כדי לשלם 10 ש"ח על הכניסה. היה רשום בשלט שהכניסה בעלות של 10 ש"ח וכניסה ללא תשלום היא גזל. הזכירו בשלט שמצווה הבאה בעבירה פסולה. ככה, שאם יש סיבה שאתה רוצה לטבול, אבל “גנבת” את הטבילה, אז לא תרוויח את מה שרצית מהטבילה. חשבתי שזאת הייתה מנגנון יפה. לא צריכים לאכוף תשלום יותר מדי, כי כניסה ללא תשלום היא תבטל את כל התועלת. חזרתי לשם אחרי כמה שנים וראיתי קרוסלה חשמלי שרק מאפשר כניסה אחרי ששמים 10 ש"ח במכונת תשלום. אז כנראה שהיה צורך באכיפה, גם בנושא הזה.

הסיפור של השבוע התרחש לפני עשור. סיימתי את הפסיכומטרי וחיפשתי איפה ללמוד. לא הכרתי את האוניברסיטה העברית, אפילו לא באמת הפנמתי שאפשר לגור בעיר הבירה. גדלתי בעיר קרובה לוושינגטון די. סי. ורוב האנשים שגרו שם עבדו בעיר הבירה. אבל מעט אנשים גרו בעיר הבירה. בעיקר אנשים ממש עשירים, פוליטיקאים ואנשים ממש עניים (לא מבין למה אנשים רק קצת עניים לא גרו בקצה של אזור הממש עני, ואנשים קצת עשירים לא גרו בקצה של האזור הממש עשיר, עד שהאזורים משתלבים לאזור לאנשים במעמד הביניים). אבל הכרתי כמה אנשים שגרו בירושלים, אז אחרי שהתקבלתי לאוניברסיטה העברית, ביקשתי מחבר ירושלמי שיראה לי את העיר. מהתקופה שלי בארה"ב הבנתי כשאנשים מבקרים אותי, הם אוהבים לבקר בכל האזורים התיירותיים בוושינגטון די. סי. אבל, אם אני הולך לגור בירושלים, רציתי לראות מקומות שונים. כדי לא לשעמם את חברי, הצעתי שנלך למקומות שבהם הוא עוד לא ביקר. זאת הייתה הצעה קצת קשה, כי חברי נולד בירושלים אז הוא הספיק להיות בהרבה מקומות. חשבתי קצת, ואז הצעתי שנלך לרובע המוסלמי ונוצרי. ובאמת, חברי אף פעם לא היה שם.

רמדאן כרים

רציתי להשתתף בחגיגת האיפטאר אבל לא ידעתי איפה היא מתקיימת. גם חברי לא ידע, אבל הנחנו שאם נלך לשער שכם בשקיעה נוכל לעקוב אחרי הערבים ולראות לאן הם הולכים. נפגשנו בכיכר צה"ל והתחלנו ללכת לשער שכם. בדרך ראיתי הרבה מג"בניקים, ואחד עצר אותנו. הוא אמר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור. שאלנו למה והוא אמר כי עוד מעט הרבה ערבים יוצאים מהשער. התשובה לא הסתדרה לי לוגית. כדי לברר, שאלנו “מה הקשר”? הוא רק אמר שהוא ממליץ לא להתקרב. אז הקשבנו להמלצתו והמשכנו ללכת. כעבור כמה צעדים, איש לבוש בחליפה ואוזניה שקופה באוזנו עצר אותנו ואמר לנו לא להמשיך. שוב, שאלנו “למה?” והוא אמר, “כי עוד מעט הרבה ערבים יוצאים מהשער”. כמו קודם, זאת לא הייתה תשובה הגיונית. אז שאלנו “מה הקשר”? הוא גם אמר שהוא לא ממליץ להתקרב. אמרנו לו תודה על ההמלצה והתחלנו ללכת. אבל בניגוד למג"בניק, הוא חסם אותנו בגופו ואז אמר שהוא ממש לא ממליץ לנו להתקרב. הוא אמר שעוד מעט כל הערבים יצאו ואז נוכל ללכת. אבל אמרנו לו שדווקא רצינו להיות שם שכל הערבים יוצאים. הוא לא אהב את התשובה ובזמן הזה, כמה מג"בניקים שהקשיבו לשיחתנו התקרבו אלינו. חברי ניסה לברר מה הבעייה. אז הוא שאל, “האם זה מקום ציבורי? ואם כן, איזה סמכות יש לו למנוע מאזרח ישראל להתקרב לשטח ציבורי”. האיש בחליפה ואוזניה שקופה לא הציג לנו תעודה, אך אמר לנו לא להתקדם. חברי שאל אם זה פקודה, והאיש אמר שלא, אבל הוא התעקש עם המלצתו נגד. חברי הגיב שהוא מודה על ההמלצה, והתחלנו ללכת סביבו. האיש התחיל לקלל אותנו, וכמה מג"בניקים הלכו אחרינו, אבל המשכנו ללכת לשער שכם.

התארחתי בשבת של שנת 2021 אצל חברי מאריאל. הייתה שבת רגועה ואחרי הסעודה התיישבתי כדי לקרוא את עלוני השבת שחולקו בבית הכנסת באריאל. הייתה כתבה על מאחז חדש שמתנחלים בונים בשם אביתר. התחלתי לדבר עם חברי על איך בפועל לוקחים בעלות על שטח ביו"ש. הרי, זה לא כמו המערב הפרוע בארה"ב שכורי זהב היו מוצאים מכרה, מגדרים את האזור, ורצים למשרד הפנים כדי לתבוע בעלות. כיום אין “באמת” שטח חינם שכל אחד שרוצה יכול לקחת. אבל, יש “לא באמת” שטח חינם במדינת חצי חוק כמו ישראל.

במוצאי השבת לפני שחברי חזר הביתה רצינו לבקר עוד התנחלות אחת בירושלים. קוראים למקום קדמת ציון. היא נמצאת בדרום-מזרח ירושלים. כדי להגיע לשם נוסעים על כביש בשם כביש שירות גדר ההפרדה. הכביש נמצא מערבית לגדר, אבל בכל זאת יש מחסום שם מג"ב כדי לעלות על הכביש. בדומה למחסום לכיוון כביש 60, עברנו את המחסום ללא צורך לדבר עם אף אחד ונסענו על כביש “כביש שירות גדר ההפרדה” לכיוון דרום. כעבור כמה דקות שמענו ניידת מג"ב עם סירנה נוסעת במהירות לכיווננו. לא היו עוד רכבים אז נצמדנו לימין ונתנו לו לעקוף אותנו משמאל. אבל לא היה רצונו לעקוף אותנו, אלא להשיג אותנו. הוא הכריז לנו לעצור מיד, וכך עשינו. יצא המג"בניק ושאל (לדעתי שאלה רטורית) מה אנחנו עושים. עניתי שאנחנו נוסעים לקדמת ציון. הוא שאל (די ברור באופן רטורי) אם אנחנו רוצים לחטוף בקבוק תבערה. עניתי שלא. אז הוא אמר שאם נמשיך לנסוע פה, ברכב לא מוגן, זה עלול לקרות. הגבתי שכך ווייז הציע שניסע. אחרי שהוא הפסיק לקלל את ווייז ואותנו ניסיתי לשאול מה הדרך הנכונה להגיע לישוב. הוא לא ענה, רק דרש שנחזור. אז חזרנו צפונה. עדיין רצינו לבק את קדמת ציון, אבל בגלל שהדרך מצפון הייתה חסומה, החלטנו לנסות שוב דרך אותו כביש, אבל מדרום הכביש. אז נסענו דרך שכונות מזרח ירושלים, כמו אבו דיס עד שהגענו לצד הדרומי של הכביש. הרגיש לי כמו דרך יותר מסוכנת, אבל כך המג"בניק דרש. משם עלינו צפונה אל קדמת ציון.

לאחר הניסיון הכושל להיכנס לבניין יהודי בסילוואן סיפרתי את הסיפור לעמיתי. אחד מהם סיפר לי שהוא מכיר מישהו שגר שם. הוא קישר בינינו והזמין אותנו לבוא מתי שנרצה. קבענו שבת כלשהי, והם תיאמו את הגעתנו עם המאבטחים. קבענו בזמן ספציפי לפגוש את המאבטחים בעיר דוד. הגענו ופגשנו מחלקה של מאבטחים. הם הקיפו אותנו כאילו שאנחנו פוליטיקאים בכירים והתחלנו ללכת. לא הלכנו ישר, אלא דרך הבניינים של היהודים. בכל בניין אספנו עוד מתפללים ועוד מאבטחים. בכל פעם שהתקרבנו לפנייה מאבטח הגיע כדי לטהר את האזור. זאת אומרת שאם מקומי שהה באזור הדרך שרצינו ללכת, המאבטחים הזיזו אותם. כשהגענו לפנייה המאבטח בראש דיווח בקשר שהוא מתחיל את הפנייה, ושסיימנו המאבטח בסוף דיווח שסיימנו. בסוף הגענו לבניין עם בית הכנסת. הבניין היה נראה מאוד דומה לבניין מגורים, רק שבאחד הדירות היה בית כנסת מבפנים.