במוצאי השבת לפני שחברי חזר הביתה רצינו לבקר עוד התנחלות אחת בירושלים. קוראים למקום קדמת ציון. היא נמצאת בדרום-מזרח ירושלים. כדי להגיע לשם נוסעים על כביש בשם כביש שירות גדר ההפרדה. הכביש נמצא מערבית לגדר, אבל בכל זאת יש מחסום שם מג"ב כדי לעלות על הכביש. בדומה למחסום לכיוון כביש 60, עברנו את המחסום ללא צורך לדבר עם אף אחד ונסענו על כביש “כביש שירות גדר ההפרדה” לכיוון דרום. כעבור כמה דקות שמענו ניידת מג"ב עם סירנה נוסעת במהירות לכיווננו. לא היו עוד רכבים אז נצמדנו לימין ונתנו לו לעקוף אותנו משמאל. אבל לא היה רצונו לעקוף אותנו, אלא להשיג אותנו. הוא הכריז לנו לעצור מיד, וכך עשינו. יצא המג"בניק ושאל (לדעתי שאלה רטורית) מה אנחנו עושים. עניתי שאנחנו נוסעים לקדמת ציון. הוא שאל (די ברור באופן רטורי) אם אנחנו רוצים לחטוף בקבוק תבערה. עניתי שלא. אז הוא אמר שאם נמשיך לנסוע פה, ברכב לא מוגן, זה עלול לקרות. הגבתי שכך ווייז הציע שניסע. אחרי שהוא הפסיק לקלל את ווייז ואותנו ניסיתי לשאול מה הדרך הנכונה להגיע לישוב. הוא לא ענה, רק דרש שנחזור. אז חזרנו צפונה. עדיין רצינו לבק את קדמת ציון, אבל בגלל שהדרך מצפון הייתה חסומה, החלטנו לנסות שוב דרך אותו כביש, אבל מדרום הכביש. אז נסענו דרך שכונות מזרח ירושלים, כמו אבו דיס עד שהגענו לצד הדרומי של הכביש. הרגיש לי כמו דרך יותר מסוכנת, אבל כך המג"בניק דרש. משם עלינו צפונה אל קדמת ציון.

לאחר הניסיון הכושל להיכנס לבניין יהודי בסילוואן סיפרתי את הסיפור לעמיתי. אחד מהם סיפר לי שהוא מכיר מישהו שגר שם. הוא קישר בינינו והזמין אותנו לבוא מתי שנרצה. קבענו שבת כלשהי, והם תיאמו את הגעתנו עם המאבטחים. קבענו בזמן ספציפי לפגוש את המאבטחים בעיר דוד. הגענו ופגשנו מחלקה של מאבטחים. הם הקיפו אותנו כאילו שאנחנו פוליטיקאים בכירים והתחלנו ללכת. לא הלכנו ישר, אלא דרך הבניינים של היהודים. בכל בניין אספנו עוד מתפללים ועוד מאבטחים. בכל פעם שהתקרבנו לפנייה מאבטח הגיע כדי לטהר את האזור. זאת אומרת שאם מקומי שהה באזור הדרך שרצינו ללכת, המאבטחים הזיזו אותם. כשהגענו לפנייה המאבטח בראש דיווח בקשר שהוא מתחיל את הפנייה, ושסיימנו המאבטח בסוף דיווח שסיימנו. בסוף הגענו לבניין עם בית הכנסת. הבניין היה נראה מאוד דומה לבניין מגורים, רק שבאחד הדירות היה בית כנסת מבפנים.

הסיפור מתחיל ברגע שחברי אמר לי שיש לו חבר שמאבטח התנחלות יהודית בסילוואן. לא ידעתי שיהודים גרים שם, אבל זה מאוד עניין אותי. איך זה לחיות כל כך קרוב למי שהם רוצים להחליף? איך קונים את הדירות? כי שמעתי שאם ערבי מוכר דירה ליהודי, דינו מוות. איך הילדים נעים למקומות? האם הם יכולים ללכת לבד אם הם חוזרים הביתה אחרי האוטובוס האחרון?

עד שהתארגנתי עם חברי, חברו כבר לא גר שם. אז החלטנו ללכת לשם לבד. הסכמנו שדרך טובה לפגוש אנשים יהיה להגיע לתפילת שבת ואז להישאר עד שמישהו יזמין אותנו. ביום שישי הדפסתי תצלום אווירי של סילואן (כי אין כבישים מסודרים) ותכננו את הניווט. בשבת בבוקר התחמשנו באקדחים והלכנו לתחילת מנהרת חזקיהו. משם ירדנו במדרון של עיר דוד ונכנסנו לסילוואן. הניווט היה די מוצלח. בדרך ראינו טופולוגיה עירונית מעניינת. יש כביש שנגמר בכמה מדרגות ואז חוזר לכביש, יש שבילים מאוד תלולים, בקומה קרקע יש כניסות לחנויות, דירות, מסגדים ובתי ספר. רציתי להיות נחמד למקומיים, אז אמרתי לכמה מהם “אהלן וסהלן”, אבל הם נורא פחדו מאיתנו וברחו. המשכנו עד שהגענו לבית הכנסת ודפקנו בדלת. אף אחד לא ענה, ולא שמענו אנשים בפנים. ניסיתי לשאול את המקומיים אם מכירים איפה גרים יהודים, אבל ברחו מאיתנו. אז הסתובבנו בעיר עד שראינו מזוזה בכניסה לבניין. דפקתי בדלת ומישהו מבפנים שואל בקול חזק “מי פה!”, אז עניתי “דניאל”. פתחו את הדלת וראיתי קבוצה של מאבטחים לבושים בשחור וחמושים כמו חיילים בלחימה. שאלו אותי מה אנחנו עושים פה. אמרתי שבאתי להתפלל שחרית. הוא שאל אם אני מכיר מישהו פה, אמרתי שלא, אבל אני בקיא בנוסחי תפילה מגוונים. זו לא הייתה התשובה שהמאבטח רצה לשמוע אז הוא אמר לי שהוא לא יכול להכניס אותי. אז התכוננו לצאת לעיר העתיקה, אבל לפני כן שאלתי את המאבטח מה הדרך הטובה ביותר להגיע לשם. הרגיש לי שהתקלתי אותם כי מסתבר שהתשובה האמיתית היא שאין דרך “טובה” לצאת משם ללא ליווי מאבטח. אז שאלתי מה הדרך המהירה לעיר העתיקה ונתנו לנו הכוונה כללית.

אני אוהב לטייל במקומות שונים. אבל, מאוד מציק לטוס. בזמן קורונה, יהיה אפילו יותר מציק מהרגיל לטוס. אבל, למזלי קיים מקום שקרוב אלי. יש שם GDP שהוא 3% מישראל, מדברים שפה זרה, יש להם דת שונה אבל אין מעבר גבול “אמיתי” (אסביר בהמשך) בינינו. כלומר, פלסטין. חשבתי שהזדמנות טובה תהיה לבקר את בית לחם בערב חג המולד.

עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף לא לעבור על חוק. ידעתי שרשום לפני הכניסה לשטח A שאסור לישראלים להיכנס. מצד שני, שמעתי שנותנים לערבי ישראל להיכנס. זה חוק אפרטהייד ואני לא מוכן לקבל על עצמי חוק בלתי חוקי. מצד שני, אמי לא תמיד אוהבת כשאני עושה דברים מסוכנים. היא יודעת שהיא לא יכולה למנוע את כל מה שאני עושה, אבל היא רצתה שלפחות לא אעשה לפי מנהגי להסתובב בכל מקום עם כיפה. חשבתי שזאת פשרה טובה אז הבטחתי לאמי שלא אסתובב עם נראות יהודי. דיברתי עם חבר סקוטי והוא הסכים לבוא איתי ולהשאיל לי קילט.

חשבתי על לפני שלוש שנים שהייתי במצעד הדגלים ביום ירושלים. זה היה הפוך ממשחק ביתר (או לפחות מהסטיגמה, אף פעם לא הייתי). במשחק ביתר יש הרבה שירים בעד ביתר ומדי פעם שיר נגד ערבים. במצעד הדגלים יש הרבה שירים נגד ערבים ומדי פעם שיר בעד ביתר. זכור לי שיר אחד במיוחד. הוא מבוסס על השיר “ירושלים של זהב”. הבעיה בשיר ההוא שצריך להיות זמרת מיומנת. ואם אתה גבר ללא חוש מוזיקלי ומעשן הרבה, אתה פיזית לא יכול לשיר את השיר. אז יש גרסה של השיר שמיועד לערסים (לא הצלחתי למצוא את השיר).

Getting ready to go to Scotland

After my trip to the Balkans it didn’t take too long until I wanted to do it again. For that I needed two things; someone to go with and a place to go. It wasn’t too hard to find someone to go with. I met him at a Shabbat meal, and we shared stories of our travels. They were similar enough, so he decided to join. As for where to go, he has family in London who he wanted to visit, and if I can get a place to stay in London, I’m not going to let that pass. However, I was already in London before, so I wasn’t so excited to explore it again. Obviously, my one day in London was not nearly enough to see all that there was to see there. Nor is London all of England. But still, I wanted something more exotic. So Scotland was chosen. Another major reason for Scotland was The Fringe.

Bulgaria Again

Walking around the city

The 5 hour bus ride to Sofia was mostly uneventful. When crossing the border, we all had to get off the bus and walk through the passport control individually. Since Bulgaria is not part of the Schengen zone, there was a duty free for us to visit. Like in airports, the price was such, that it would be better to just pay duty at a discount store. We were told that there would be wifi on the bus, so we had hoped to find a hostel for the night during the bus ride. But there was no wifi, so once we arrived, we biked around looking for a “vacancy” sign. At some point we found wifi, and then we found an okay hostel near the city center.

Greece

Leaving Bitola

In the morning it wasn’t that rainy. So we got a chance to have a quick tour of the city before leaving.

From there, the ride to the Greek border had the typical Eastern European style of roads that we have grown to get used to, ie. lots of potholes. As we approached the border, however, the road started to get better, and at some point, there was even a shoulder. At the border we tried to persuade the guard to stamp our passport with the symbol of a bicycle, rather than that of a car. But he did not seem to be in a good mood, so we did not puch that proposal further. There were some wild peacock resting at the border, so that mde it a nice crossing overall.

North Macedonia

Biking to the border

After cleaning up from a day of biking in the rain and mud, we left the huge 20 EUR house, and started biking towards North Macedonia. The ride to the border was uphill, but the path was nice and the views were good.

This was the first time that I was crossing a land border (not including Schengen zone), so I didn’t know how that would work. I heard that between Israel and Egypt there is a border crossing fee and I know of some places that require crossing in a vehicle, so that may include a bike, but not for sure. I couldn’t find that much information online regarding the border crossing, but it did look like it was opened 24/7. So we thought it was likely enough that we would be allowed to cross. As we approached the border, we saw a French cyclist going the other way. He reassured us that crossing by bike is fine, so after chatting for a bit, we got to the border.

Bulgaria

Preparing for the flight

This trip was going to be different than last year’s. One of the changes was that in this trip, we would start and end from the same spot. This allowed us to use an actual bike suitcase, rather than getting a used cardboard bike box from a local bike shop and packing the bike in that. The thing is, good bike suitcases are expensive. Luckily, as a member of many bike groups in Jerusalem, one of the people there allowed me to borrow his. I was surprised, but the suitcase was soft. Knowing that airlines to not in anyway take care of suitcases, I thought it was risky to use it. But the owner of the suitcase reassured me that professionals take their bikes (that are more than 10 times as expensive as mine) using such suitcases. So I decided to chance it and hope for the best.