כיום, כולנו רגילים להפגנות שסוגרות כבישים גדולים. אבל לפני שנתיים, ראיתי את זה לראשונה ב 16 במרץ. סגרו את נתיבי איילון. בדרך כלל בכלל לא הייתי שם לב, אבל באותו יום עבדתי בתל אביב. רכבתי למשרד מביתי בירושלים, ובסוף היום רציתי לחזור הביתה. היה ממש כיף לרכוב באמצע נתיבי איילון ללא רכבים. רכבתי עד לתחת מסוף 2000 כדי לתפוס אוטובוס הביתה. ואז גיליתי, שההפגנות לא רק חוסמות רכב פרטי, אלא גם אוטובוסים. למזלי, מסוף 2000 הוא גם תחנת רכבת ארלוזורוב, אז הלכתי לרכבת. אבל בגלל שהיה לפני 19:00, לא נתנו לי להיכנס עם אופניים. ניסיתי לדבר על המאבטח, שזאת מקרה קיצוני, כי אין אוטובוסים, ושאני מוכן לפרק את האופניים ולהחזיק אותו כמו מזוודה, אבל זה לא עזר. היו כל מיני עובדי אוטובוסים בתחנה שניסו לברר אם יש מסלו חלופי, אבל לא ידעו. עמדתי מחוץ לתחנה והתחלתי לחפש לאן אפשר לרכוב על כביש 20 כדי להגיע לתחנת אוטובוס שפועל.
יגש אלי נהג אוטובוס נחמד ואמר שהוא מסיים מסלול ואז לוקח את האוטובוס שלו הביתה, צמוד לירושלים. הוא הציע לי לבוא איתו. הודיתי לו ועליתי על האוטובוס. באותו ערב תכננתי לארגן סעודת ערב, אבל עקב כל הבעיות עם ההפגנות, נאלצתי לבטל. שלחתי לחברי ירושלמי הודעה כשהייתי תקוע בתל אביב שלא אצליח לחזור בקרוב. אחרי שעליתי על האוטובוס, עדכנתי את המוזמנים שאני בדרך, אבל בכל מקרה אעלץ לבטל. חברי שאל לאן הנהג ייקח אותי. שאלתי את הנהג והוא אמר עיסאוויה. לא הכרתי את המקום, אז בדקתי בגוגל, ונראה שזה מספיק קרוב לירושלים שאוכל לרכוב משם הביתה. אחרי זה, בגלל עייפות של יום עבודה ושל הבלגן עם האוטובוסים, נחתי לכמה זמן. דיברתי קצת עם הנהג ובסך הכל הייתה נסיעה נעימה.
עם הירידה מהאוטובוס הסתכלתי בטלפון וראיתי מלא הודעות ושיחות שפספסתי. אחד מחברי שהזמנתי לסעודה לא חשב שזה רעיון טוב שערבי יכניס אותי לעיסאוויה. כשלא עניתי להודעות או שיחות שלו, הוא טען שהוא עוד מעט התקשר למשטרה. הרגעתי אותו וסיפרתי לו שהייתה נסיעה נעימה ושאני על אופניים בכביש 1 בדרך הביתה. החלק הראשון הרגיע אותו, והחלק השני קצת פחות.