אני אוהב לטייל במקומות שונים. אבל, מאוד מציק לטוס. בזמן קורונה, יהיה אפילו יותר מציק מהרגיל לטוס. אבל, למזלי קיים מקום שקרוב אלי. יש שם GDP שהוא 3% מישראל, מדברים שפה זרה, יש להם דת שונה אבל אין מעבר גבול “אמיתי” (אסביר בהמשך) בינינו. כלומר, פלסטין. חשבתי שהזדמנות טובה תהיה לבקר את בית לחם בערב חג המולד.
עכשיו, מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף לא לעבור על חוק. ידעתי שרשום לפני הכניסה לשטח A שאסור לישראלים להיכנס. מצד שני, שמעתי שנותנים לערבי ישראל להיכנס. זה חוק אפרטהייד ואני לא מוכן לקבל על עצמי חוק בלתי חוקי. מצד שני, אמי לא תמיד אוהבת כשאני עושה דברים מסוכנים. היא יודעת שהיא לא יכולה למנוע את כל מה שאני עושה, אבל היא רצתה שלפחות לא אעשה לפי מנהגי להסתובב בכל מקום עם כיפה. חשבתי שזאת פשרה טובה אז הבטחתי לאמי שלא אסתובב עם נראות יהודי. דיברתי עם חבר סקוטי והוא הסכים לבוא איתי ולהשאיל לי קילט.
השלב הראשון במסע הוא הכניסה. הכניסה הקרובה ביותר היא דרך מחסום 300 שליד קבר רחל. הבעיה היא שאין לי מראה מספיק ערבי כדי לעבור את הבדיקה של אנשי מג"ב. הבנתי ששם יש מגנומטר ובודקים אם יש לך אישור למעבר גבול. למזלי ישראל לא מכיר את המושג של “החוליה החלשה”. עליתי על כביש 60 (ללא בידוק במעבר גבול) משם חיפשתי את השלט האדום שכתוב באותיות גדולות “הכניסה לישראלים אסורה מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית”. שם פניתי שמאלה לבית ג’אלא. המשכתי בכביש פנימי עד שהגעתי לבית לחם.
הסתובבנו ברכב לכמה דקות כדי לחפש חנייה. מצאנו מגרש עפר עם כמה רכבים וערבי שעמד בכניסה. הנחנו שזאת חנייה, אז שאלנו את הערבי אם אפשר לחנות. הוא אמר 10 ש"ח. היה לי מעניין ללמוד שמשתמשים בשקלים שם. שילמנו והוא נתן לנו קבלה שנניח מול החלון.
משם המשכנו ברגל לכנסייה הגדולה. בדרך ראינו הרבה קבוצות של ילדים בלהקת צועדים. ניגנו וצעדו ברמה גבוהה. לכל קבוצה הייתה מדים שונים. למדתי שכל קבוצה מייצגת שבט צופים ושיש לכל כנסייה צופים משלה. מה שלא ראיתי היה תיירים. מסתבר שבגלל הקורונה, רק אנשים עם וויזה מיוחד יכל להיכנס לישראל. ראיתי כמה דיפלומטים וסטודנטים מחו"ל. בגלל שהיינו מעט תיירים, יצא לנו לדבר עם האנשים מסביבנו הרבה. כששאלו אותי מאיפה אני, לכבודה של אמי, לא רציתי לומר ישראל. אז אמרתי שאני סטודנט מארה"ב אבל הורי מסקוטלנד. לא שאלו מעבר. ילד ערבי ניגש אלי ושאל אם אני סקוטי. עניתי שכן. ואז הוא התחיל להראות לי מלא תמונות שלו בסקוטלנד. מסתבר שהוא מהכניסה הסקוטית. כמו שיהודים מסביב לעולם אוהבים לתרום לארגונים כמו הדסה בישראל, אז נוצרים מסביב לעולם אוהבים לתרום לכנסיות בישראל. בתמורה, שם הכנסייה על שם הפטרון (כלומר, המדינה). בזמן שהוא הראה לי את התמונות, עוד מתפללי הכנסייה התקהלו מסביבנו. עד שמדריך הצופים שלהם ביקש לעשות תמונת מחזור איתנו. כמובן הסכמנו, ואי שם בכנסייה מסתובב תמונת מחזור של הכנסייה הסקוטית בטקס חג המולד בבית לחם יחד עם 2 ישראלים לבושים בקילט.
המשכנו לכנסייה והיא הייתה מאוד ריקה. לפי הסרטונים משנים קודמות זה ממש יוצא דופן. בזכות זה, הצלחתי להיכנס לכנסייה. הכניסה מעניינת. הדלת מאוד נמוכה. הסיבה היא כי בעבר כנסייה גם שיחקה כמבצר. ואם חיילים מסתערים, הכניסה הנמוכה מאט אותם. מטרה משנית היא שכל מי שנכנס ישתחווה לפסל של ישו. לא רציתי לעשות את זה אז הסתכלתי שאנשים אחרים לא מסתכלים, ונכנסתי הפוך. סיימתי בכנסייה ועברנו לקנות מזכרת.
מיד כשנכנסתי לחנות הראשונה המוכר הציע לי קפה, שאל עלי וסיפר על עצמו. הוא מאוד אהב את הלבוש שלי (או לפחות טען) ורצה לתת הנחה רק על סמך זה. אחרי השיחה הנעימה איתו, הרווחתי עוד הנחה. אבל לא רציתי את הדברים שמצאתי בחנות שלו, אז הוא ליווה אותי לחנות של אביו. רציתי כאפייה, אבל לא מוצר זול של תיירים, רציתי להבין את הסוג הנכון שמקומיים לובשים. הוא סיפר לי שאדום הוא הצבע שהבריטים נתנו למשת"פים הסעודים והירדנים. בגלל שהם ניצחו במלחמה, זה הפך להיות הצבע של השלטון. בפלסטין הצבע הוא שחור, כי זה מה שערפאת לבש. כל שאר הצבעים זה בשביל תיירים. הוא גם נתן לי להרגיש מה ההבדל בין בד טוב ללא טוב. אחרי כל ההסבר שלו, הרווחתי עוד הנחה. המחיר היה בסדר, אבל רציתי להשתתף בפעילות מקומית, מיקוח. אז התמקחתי קצת והרווחתי עוד כמה הנחות, עד שהמוכר עשה מהלך מעניין. הוא הוציא מחשבון, הקליד מספר (לא חישוב, פשוט מספר), הראה לי את זה ואמר לי שזה המחיר שבו הוא קונה את המוצר. הוא אמר שהוא הולך להפסיד כסף אבל בגלל שאני כל כך נחמד הוא מוכן לזה. יהיה לו קצת פחות להביא הביתה לילדיו, ואולי יהיו קצת רעבים, אבל הוא בסדר עם זה. הבנתי שהגעתי לסוף המיקוח וקניתי. הוא ממש שמח ונתן לי כוכב חג המולד מעץ. נתתי אותו למטפל הזר של אחי. בסוף, נכנסנו לרכבים ויצאנו דרך בית ג’אלא.
הלכנו לסופר בירושלים עם אוכל מוכן לשבת וקנינו את מה שנשאר. שם שמעתי אבא בוחן את ילדו ושאל אותו איזה מוצא אנחנו. האבא הסביר שזה מה שסקוטים לובשים. לא רציתי לתקן אותו אז חייכתי נפנפתי. חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי לסדר קצת, להתקלח, ולהכניס את השבת.