אני חוזר לספר על מסעי בישראל. הפעם, במקום בלי תושבים. אבל לפני בערך 2,000 שנה היה גר שם תושב נזיר בשם חריטון. הוא התבודד במערה ליד תקוע בשם מערת חריטון (השם של המערה הגיע מהשם של הנזיר).
לפעמים אני חווה קצת קלאוסטרופוביה. חשבתי שדרך טובה להתגבר על החרדה תהיה לזחול במערה. חשבתי על זה כי בדיוק קראתי על מערת מאמות’ ועל מערת נאטי פאטי. שני סיפורים על מטיילי מערות שנתקעו בפנים לכמה ימים ולא הצליחו לחלץ אותם לפני שהם נפטרו.
טיולים במערה יכולים להיות מסוכנים מכמה סיבות, והיות ואני לא מנוסה במערות, ניסיתי ללמוד את מה שצריכים לעשות כדי לא להיפגע או יותר. מצאתי באינטרנט טיול מאורגן למערה עם מדריך וקבוצה. נרשמתי יחד עם כמה חברים. המערה הייתה כיפית, אבל הארגון היה פחות. לא התחלנו בזמן שקבענו, היו הרבה ילדים רועשים, והיינו צריכים ללכת בקצב של הקבוצה.
רציתי ללכת עוד פעם, והפעם הרגשתי יותר בטוח עם עצמי. באתר של רשות הטבע והגנים רשום שהכניס למערה מותרת רק למי שמכיר אותה. היות וכבר טיילתי שם, הרגשתי שאני מכיר את המערה מספיק טוב. הורדתי את המפה של המערה לטלפון שלי, אספתי פנסי ראש, חבר שאוכל להודיע לפני ואחרי שאהיה במערה, ערכת עזרה ראשונה, ערכת מידול מולקולרית, נר, מים ואוכל מעניין. הזמנתי כמה סטודנטים זרים שלמדו איתי, שבמהלך חילופי הסטודנטים שלהם בוטל להם הרבה אירועים בגלל המלחמה. היתרון בטיול במערה, הוא שאם יש אזעקה, לא צריכים לזוז, המערה מספיק מוגנת.
אציין שזאת הייתה הטיול הראשון שהובלתי לבד. הייתי צריך לתכנן את המפגש בירושלים, היציאה ברכבים, מסלול הנסיעה, ניוות אל המערה, וכמובן ניוות בתוך המערה. הכל התחיל בסדר, פספסתי את הכניסה למערה אבל מהר מאוד חזרנו ונכנסנו למערה. היה יום מאוד חם בחוץ, ברגע שנכנסנו הקור של המערה היה מרגיע. רגע לפני שהלך הקליטה, שלחתי הודעה לחברי בביתו שאני נכנס פנימה, ואם אני לא מודיע לו עד שבת שיצאתי, להתקשר לחילוץ.
המערה התחילה עם חלל יחסית גדול. הושבתי אחד מחברי לטיול, ערבי נוצרי מיפו, על סלע גבוה. כולנו ישבנו על הרצפה בחצי מעגל מולו. הדלקתי את הנר מתחתו כדי לתת לו תאורה מגניבה ואז ביקשתי מכל אחד לכבות את פנסיהם. חברי סיפר את הסיפור של חריטון ועל הניסים שהיו לו. אחרי זה הרגשנו מוכן לסייר במערה.
היינו צריכים להניח תיקים גדולים בצד אכדי שנציח לזחול. לי היה צפוף אבל הצלחתי לעבור. היה איתנו שחקן כדורסל שהיה מאוד גדול. למזלנו הוא הצליח לעבור. אחרת היינו צריכים לעצור את הטיול מוקדם. באופן טבעי היה במערה “חדרים” “מסדרונות”. החדרים היו גדולים מספיק לקפוץ, אבל היינו צריכים להתקופף או לזחול במסדרונות. באחד מהחדרים השבתי את כל אחד במעגל והוצאתי את ערכת מידול המולקולרית שלי. חילקתי לכל אחד אטומים וקשרים והראיתי לכולם מולקולה. כולם כיבו את הפנסיהם והייתה תחרות בניית המולקולה בחושך מוחלט. אחרי שהרכבנו כמה מולקולות, עברנו למשחק הבא, אוכל מסטורי. ביקשתי לפני מכל אחד להביא אוכל (כשר) שנחלק ונטעם בחושך. אבל כולנו היינו מאוד מלוכלכים מהזחילה שלא רצינו לגעת באוכל.
אחרי המשחקים עברנו למזדרון האחרון במסלול שבניתי. המזדרון היה מאוד צר והיה קשה לעבור. הסתכלתי בשעון וראיתי שעבר הרבה זמן וצריכים לחזור לפני שבת. אז חזרנו באותו דרך ואף אחד לא נתקע בפנים. עשינו את כל המסלול בחזור ויצאנו לשמש. מצד אחד היה חם, מצד שני, היה לי קצת מרגיע לצאת מהחלל הקלוסטרפובי. בדרך לרכבים עצרנו כדי לשטוף ידים ולאכול את האוכל המסטורי (באור יום).
מתקוע נסענו ירושלימה והגענו בערך שעה לפני כניסת השבת. עשיתי כביסה והתקלחלי (למשך הרבה זמן, כי הייתי מאוד מלוכלך). סיימתי בדיוק בזמן לכניסת השבת. בדרך לבית הכנסת הסתכלתי בשמים ואחרי נשימה ארוכה, הייתי שמח שלא נתקעתי באדמה.