הסיפור מתחיל ברגע שחברי אמר לי שיש לו חבר שמאבטח התנחלות יהודית בסילוואן. לא ידעתי שיהודים גרים שם, אבל זה מאוד עניין אותי. איך זה לחיות כל כך קרוב למי שהם רוצים להחליף? איך קונים את הדירות? כי שמעתי שאם ערבי מוכר דירה ליהודי, דינו מוות. איך הילדים נעים למקומות? האם הם יכולים ללכת לבד אם הם חוזרים הביתה אחרי האוטובוס האחרון?
עד שהתארגנתי עם חברי, חברו כבר לא גר שם. אז החלטנו ללכת לשם לבד. הסכמנו שדרך טובה לפגוש אנשים יהיה להגיע לתפילת שבת ואז להישאר עד שמישהו יזמין אותנו. ביום שישי הדפסתי תצלום אווירי של סילואן (כי אין כבישים מסודרים) ותכננו את הניווט. בשבת בבוקר התחמשנו באקדחים והלכנו לתחילת מנהרת חזקיהו. משם ירדנו במדרון של עיר דוד ונכנסנו לסילוואן. הניווט היה די מוצלח. בדרך ראינו טופולוגיה עירונית מעניינת. יש כביש שנגמר בכמה מדרגות ואז חוזר לכביש, יש שבילים מאוד תלולים, בקומה קרקע יש כניסות לחנויות, דירות, מסגדים ובתי ספר. רציתי להיות נחמד למקומיים, אז אמרתי לכמה מהם “אהלן וסהלן”, אבל הם נורא פחדו מאיתנו וברחו. המשכנו עד שהגענו לבית הכנסת ודפקנו בדלת. אף אחד לא ענה, ולא שמענו אנשים בפנים. ניסיתי לשאול את המקומיים אם מכירים איפה גרים יהודים, אבל ברחו מאיתנו. אז הסתובבנו בעיר עד שראינו מזוזה בכניסה לבניין. דפקתי בדלת ומישהו מבפנים שואל בקול חזק “מי פה!”, אז עניתי “דניאל”. פתחו את הדלת וראיתי קבוצה של מאבטחים לבושים בשחור וחמושים כמו חיילים בלחימה. שאלו אותי מה אנחנו עושים פה. אמרתי שבאתי להתפלל שחרית. הוא שאל אם אני מכיר מישהו פה, אמרתי שלא, אבל אני בקיא בנוסחי תפילה מגוונים. זו לא הייתה התשובה שהמאבטח רצה לשמוע אז הוא אמר לי שהוא לא יכול להכניס אותי. אז התכוננו לצאת לעיר העתיקה, אבל לפני כן שאלתי את המאבטח מה הדרך הטובה ביותר להגיע לשם. הרגיש לי שהתקלתי אותם כי מסתבר שהתשובה האמיתית היא שאין דרך “טובה” לצאת משם ללא ליווי מאבטח. אז שאלתי מה הדרך המהירה לעיר העתיקה ונתנו לנו הכוונה כללית.
לא רצינו לסיים את הסיפור בתפילה בכותל אז חברי סיפר לי שיש התנחלות בירושלים שהיא מסודרת יותר בשם מעלה זיתים. לא היה לנו מפה, אבל שאלנו כמה אנשים והתחלנו ללכת. עברנו כבישים בירושלים שלא היו נראים כמו אף כביש אחר שראיתי במערב ירושלים. חברי גרמני והוא השווה את זה לברלין המפוצל, רק ללא חומה. ראינו שוק מאוד יפה ואותנטי, בניין של בנק פלסטיין, ומלונות יפות שכנראה הרבה יותר זולות מאלה שבמערב העיר. באחד מהמלונות ישב ערבי זקן וצעק לנו. הוא שאל לאן אנחנו הולכים. אמרתי למעלה זיתים. והוא אמר שזה לא הכיוון. הרגיש לי כמו שמישהו לבן הולך בארה"ב ומתקרב לגטו של שחורים עד שמישהו זקן, גנגסטר לשעבר שלא רוצה שיהיו בעיות בשכונה, מזהיר את האיש שהוא לא במקום הנכון. הקשבנו לו והסתובבנו אחורה. אחרי כמה דקות הגענו למעלה זיתים.
הכניסה למעלה זיתים היא דרך חניון גדול. בחניון יש מדרגות למעלה, ובעצם מעל החניון יש שכונה ללא רכבים. יש כמה בנייני מגורים בשורה, בניין קהילה בצד (עם בית ספר), ורחבה גדולה במרכז ללא רכבים. היינו שם בימי קורונה, אז הצטרפנו לתפילה ברחבה. בסוף התפילה הסתובבנו עד שתושב חב"דניק הזמין אותנו לאכול איתו. סיפרנו לו את הסיפור שלנו מהיום והוא סיפר קצת על ההיסטוריה של המקום. הוא גם סיפר שכנראה שאם היינו אומרים שאנחנו מכירים מישהו בשם נפוץ כמו דוד או משה, היינו יכולים להיכנס. כשהוא שמע שחברי גרמני, הוא סיפר שיש משפחה גרמנייה יהודייה שגרה בהר זיתים ממש בבית הקברות. אז אחרי שסיימנו לאכול בירכנו ויצאנו לדרך.
הגענו להר הזיתים וראינו את הבית שהחב"דניק תיאר. דפקתי בדלת, שמעתי רעשים בדירה, ואז שקט. אז דפקתי עוד פעם, שמעתי רעשים עוד פעם, ואז שוב, שקט. דפקתי בפעם השלישית, ומישהו בבית שאל “מי זה”? עניתי, “דניאל”. הוא פתח את הדלת בזהירות ושאל “מה מעשיכם פה”. אמרתי שאכלנו עם החב"דניק במעלה הזיתים והוא סיפר שגרמני יהודי גר בהר הזיתים. סיפרתי לו שחברי לידי הוא גם יהודי גרמני. מיד התושב חייך ונרגע וכמעט הזמין אותנו פנימה, עד שהוא נזכר שהסיבה שהוא בבית היא כי יש לו קורונה. אבל, בגלל שכבר הגענו, ומסתבר שחסר לו קהילה של גרמנים יהודים (ואפילו שכנים מהעולם הזה), הוא הזמין אותנו לשבת בחוץ עם מרווח.
ישבנו ודיברנו. בעיקר חברי והתושב סיפרו על החוויות של יהודי בגרמניה והבדלי תרבות בישראל. סיפרנו לו על הסיפור שלנו בבוקר והוא אמר משהו דומה למה שהחב"דניק אמר. בתמורה לסיפור שלנו הוא סיפר לנו את ההיסטוריה של ההתנחלות שלו. מסתבר שהוא גר בבניין של חברת קדישא. כעת שנשאר מעט מקומות קבורה בהר, לכן כבר אין צורך בבניין טהורה. אז הוא ומשפחתו גרים בחצי אחד של הבניין, ומשפחה אחרת גרה בחצי השני. במהלך שיחתנו יצאו ילדיו כדי להקשיב. כדי להיות מנומס ולשלב את הילדים, שאלתי אם בלילה הם עושים
קולות של רפאים (וּוּוּוּ וּוּוּוּ). הם אמרו שלא, אבל שמעתי אחרי זה שבמוצאי שבת הם התחילו לעשות קולות.
הם הסבירו שכדי להגיע לבית הספר, יש הסעה מטעם רשות האוכלוסין של משרד הפנים. אם הילדים רוצים לחזור הביתה בשעה מאוחרת, יש להם מספר טלפון שהם יכולים תמיד להתקשר עליו, ויגיע נהג מאבטח שייקח אותם. לפעמים בלילה המאבטח לוקח הרבה זמן אז הילדים פשוט הולכים לבד. המאבטחים לא אוהבים את זה, אבל הילדים טוענים שאם המאבטחים היו מגיעים יותר מהם כדי להסיע אותם, הם לא היו הולכים לבד.
אכלנו סעודת שלישית איתם, ברכנו ואז הלכנו הביתה. הגענו הביתה בדיוק בזמן להבדיל בין קודש לחול.