במוצאי השבת לפני שחברי חזר הביתה רצינו לבקר עוד התנחלות אחת בירושלים. קוראים למקום קדמת ציון. היא נמצאת בדרום-מזרח ירושלים. כדי להגיע לשם נוסעים על כביש בשם כביש שירות גדר ההפרדה. הכביש נמצא מערבית לגדר, אבל בכל זאת יש מחסום שם מג"ב כדי לעלות על הכביש. בדומה למחסום לכיוון כביש 60, עברנו את המחסום ללא צורך לדבר עם אף אחד ונסענו על כביש “כביש שירות גדר ההפרדה” לכיוון דרום. כעבור כמה דקות שמענו ניידת מג"ב עם סירנה נוסעת במהירות לכיווננו. לא היו עוד רכבים אז נצמדנו לימין ונתנו לו לעקוף אותנו משמאל. אבל לא היה רצונו לעקוף אותנו, אלא להשיג אותנו. הוא הכריז לנו לעצור מיד, וכך עשינו. יצא המג"בניק ושאל (לדעתי שאלה רטורית) מה אנחנו עושים. עניתי שאנחנו נוסעים לקדמת ציון. הוא שאל (די ברור באופן רטורי) אם אנחנו רוצים לחטוף בקבוק תבערה. עניתי שלא. אז הוא אמר שאם נמשיך לנסוע פה, ברכב לא מוגן, זה עלול לקרות. הגבתי שכך ווייז הציע שניסע. אחרי שהוא הפסיק לקלל את ווייז ואותנו ניסיתי לשאול מה הדרך הנכונה להגיע לישוב. הוא לא ענה, רק דרש שנחזור. אז חזרנו צפונה. עדיין רצינו לבק את קדמת ציון, אבל בגלל שהדרך מצפון הייתה חסומה, החלטנו לנסות שוב דרך אותו כביש, אבל מדרום הכביש. אז נסענו דרך שכונות מזרח ירושלים, כמו אבו דיס עד שהגענו לצד הדרומי של הכביש. הרגיש לי כמו דרך יותר מסוכנת, אבל כך המג"בניק דרש. משם עלינו צפונה אל קדמת ציון.
היישוב עצמו לא היה מעניין במיוחד. הישוב היה קטן עם מספר מצומצם של תושבים. עד כדי כך שהרבה פעמים הם מארחים ארגוני נוער לשבתות כדי להשלים מניין, ולחנך את הדור הבא. סיפרו לנו על האירועים הבאים שלהם אבל לא יצא לי להגיע לשם. הם מאוד ניסו לשווק את המקום. בניגוד להתנחלויות אחרות במזרח ירושלים, וזה לא מקום שקל להגיע אליו. הוא היה כמו כל יישוב אחר ביו"ש, צריך שיהיה לך רכב צמוד כדי לעשות את כל סידורי היום. מסתבר שקצת לפני תחילת המלחמה, הם קיבלו אישור לבנות עוד 400 יחידות דיור (מעניין אם יש קשר). אז אולי אחרי סיום הבנייה המקום יהיה יותר עירוני.
השתתפנו בניגון אחד במלווה מלכה ואז חזרנו הביתה - דרך כביש השירות לכיוון דרום.