רוב סיפורי מסעיי שסיפרתי היו על מקומות משונים מהרגלי, הפעם אספר על מסעי עם מישהו ממוצא משונה ממני. לפעמים אחותי קצת ביישנית. זה קורה בעיקר כשזה קשור למשפחתה. כולנו אוהבים אותה, אבל בכל זאת היא לפעמים מסתירה דברים מאיתנו. למשל, שהיא יצאה עם החבר שלה לא מעט פעמים לפני שסיפרה לנו עליו. יום אחד אחותי הבינה שהרגע הזה הגיע, והיא ארגנה סעודת שבת עם המשפחה שלה ושל חברהּ. המשפחה שלנו התרגשה, ולקחתי על עצמי, כאחיה, לתדרך את משפחתי איך מתנהגים עם משפחה ספרדית ישראלית. אף שכבר גרנו בישראל כעשר, לא הזדמן למשפחה לצאת מהבועה האשכנזית דוברת האנגלית שלנו. הוריי עובדים באנגלית, אנחנו גרים ברעננה, ומתפללים בקהילה של אשכנזים עולים ממדינות דוברות אנגלית. קודם הראיתי להוריי איך ספרדים לוחצים ידיים. ביקשתי מאחי לעזור בהדגמה. בלי לתאם מראש, לחצנו ידיים, ומיד כל אחד נישק את ידו. כנראה בזכות צה"ל, גם אחי למד איך ספרדים לוחצים ידיים. ביקשתי מאחותי לברר כמה פעמים ועל איזו לחי צריך לנשק את בנות משפחת חברהּ. אחרי כמה ימים שבהם לא קיבלתי ממנה תשובה, הזכרתי לה לברר. עדיין לא זוכר כמה פעמים ועל איזו לחי לנשק, אבל בנות משפחתו עדיין שמחות לראות אותי, אז כנראה שאני לא רחוק מאוד מהכמות הנדרשת. הסעודה הייתה מוצלחת. הילדים היו צריכים לתרגם קצת, אבל העיקר שאחותי וחברהּ אהבו אחד את השני, והמשפחות היו שמחות. אפילו דאגנו לשאול ברכונים ספרדיים כדי שהם יוכלו לברך איתנו. הם לא הכירו את הלחן שלנו לשיר המעלות ולפני שאבי חברהּ זימן הסברתי להוריי איך עונים (עם שמים!). בסך הכול הייתה סעודה טובה, ואפילו נשאר לנו גפילטע פיש לאכול ביום ראשון.
הזוגיות התקדמה לנישואים ולאחר שאחותי התקבלה ללימודים בהר הצופים, הם עברו לגור במעונות שם. הזמנתי אותם לסעודת ליל שבת אצלי. לקחתי אותם לבית הכנסת המשובח ביותר שהכרתי - בית הכנסת המרכזי ישרון. בסוף התפילה שאלתי את גיסי איך היה. הוא אמר שהוא פחות התחבר. שאלתי אם החזן היה חלש מדי, זייף או לא התפלל בקצב טוב. הוא השיב שלא, הוא פשוט רגיל לסגנון אחר. הרגיש לי מוזר, אבל חשבתי לעצמי שאם רוצים לארח בדואי בכבוד, לא תיתן לו ללון במלון המלך דוד, אלא תיתן לו אוהל, כי זה מה שהוא יעדיף. אני מכבד תרבויות שונות, אז בחרתי מקום אחר לפעם הבאה. בפעם הבאה שהזמנתי אותם סיפרתי לגיסי שאקח אותו לבית הכנסת הכי ספרדי שיש. הוא שאל איזה סוג של ספרדי, אמרתי הכי ספרדי. זה עורר את חשדו. כשהוא הגיע לדירה והיינו בדרך לבית הכנסת הוא שוב שאל איזה סוג. עניתי בהתרגשות גוברת שזה בית הכנסת הכי ספרדי שאני מכיר. הוא לא הבין ושאל אם זו קהילה מרוקאית, אמרתי לא, יותר ספרדי. האם הקהילה אלג’יראית? לא, יותר ספרדי. הוא המשיך לנחש, אבל רציתי לשמור את ההפתעה. בסוף אחותי ניחשה תימני, אמרתי בהתרגשות, כן! גיסי הסתכל עליי עם המבט הכי רציני שראיתי אצלו. הוא גם הביט כך באחותי. אחרי רגע של שתיקה הוא שאל אם אנחנו צוחקים. בדיוק פניתי לכיוון בית הכנסת התימני כשהשבתי בהתרגשות, לא, אני לוקח אותך לבית הכנסת הכי ספרדי שיש באזור. הוא מיד עצר וסיפר לנו שתימנים אינם ספרדים. עכשיו אני ואחותי שאלנו אותו אם הוא צוחק. הרי הם לא אשכנזים. יש להם את הפיגמנט הכהה ביותר, מלבד האתיופים. אחרי שכיסה את פניו בכפות ידיו הוא הסביר לנו שספרדים הם צאצאי הקהילות שגורשו מספרד. אבל הקהילות התימניות הגיעו לתימן ישר מארץ ישראל. הם נקראים מזרחים, לא ספרדים. לא לקחתי כל כך קשה את ההבחנה הסמנטית של גיסי, העיקר שהוא ייהנה מהתפילה בבית כנסת מזרחי. בסוף התפילה שאלתי איך הייתה התפילה, הוא השיב שהוא מתלבט אם הוא צריך לחזור על התפילה בבית. מסתבר שקהילות המזרחים אינן גוש הומוגני, אלא יש ביניהן חילוקי דעות. גם בתוך קהילות התימנים יש חילוקי דעות עם הדרדעים, כי הם לא קיבלו את הקבלה, ובמקום זאת ללכת בעקבות הרמב"ם. בפעמים הבאות שהגיעו אליי, גיסי פשוט התפלל בבית.
הנישואים התקדמו לילודה. אחותי ילדה קרוב למעונות, בהדסה הר הצופים. כשאחותי נכנסה ללידה הייתי בצרפת, אבל לקחתי את הטיסה הקרובה ביותר בחזרה לישראל (הזמנתי את הכרטיס מראש, אבל היה נחמד להגיד לה שאני על המטוס הבא לישראל). ברכבת מנתב"ג, בדרך ירושלימה, הרכבתי מחדש את האופניים ורכבתי מתחנת הרכבת בירושלים להדסה הר הצופים. לאחר ביקור קצר (אחותי הייתה עייפה) חזרתי הביתה והתחלתי להתארגן כדי לעזור לה. אמי הגיעה לטפל ביילוד, והייתי אחראי על האוכל. קניתי את האוכל הכי משובח שיכולתי לחשוב עליו. הייתה חלה עם צימוקים, גפילטע פיש איכותי, צ’ולנט עם קישקע אמיתי, מרק עוף עם קרפלך וקניידלך, בריסקט וקוגלים מגוונים. בנוסף קניתי את הקינוח הכי טוב, רוגלך ממרציפן. מאוד אהבתי את האוכל. שאלתי את אמי איך האוכל, היא אמרה טעים. שאלתי את אחותי איך האוכל, היא אמרה טעים. שאלתי את גיסי איך האוכל, אבל לפני שסיימתי לשאול, שמתי לב שהוא לא ממש אכל. הוא אמר שהוא פחות התחבר לסגנון האוכל הזה. האוכל באמת היה טעים, אבל שמעתי שיש הודים שמעדיפים לשבת על הרצפה ולטבול אורז בקארי רותח עם ידיהם. מוזר, אבל אני מכבד את כל הבריות. במוצאי שבת גיסי דאג שאמו תכין לו קצת אוכל, גם בימים שהמשפחה שלי הייתה אחראית על האוכל.
נולד בן, והתכוננו לברית המילה. עד הברית לא היה לו שם. מסורת משפחתי היא לתת שם זמני, כך שאם מישהו שואל מה שמו, אפשר מיד להשיב משהו. כמובן שבוחרים שם מצחיק כדי שהשואל יבין שזה לא באמת השם. לדוגמה, שמי הזמני היה Phineas, ושל אחותי היה Hildegard. כשהייתי בן חמש זכיתי לבחור שם זמני לאחי. הסתכלתי סביב וראיתי שלט, אז קראתי לו Sign. הפעם אבי בחר את השם הכי מצחיק שהצליח עליו לחשוב, וקרא ליילוד מחלוף. התחלנו לקרוא ליילוד מחלוף, וגיסי שאל למה קוראים לו כך. הסברתי לו את הסיפור והוא השיב ששמו של בן דודו הוא מחלוף. לאחר מכן התלוצצתי עם חמותה של אחותי ואמרתי שאם נשתמש בשם הרבה, יכול להיות שגיסי יתבלבל ובברית, כשהמוהל ישאל לשמו בישראל, הוא ישיב מחלוף. היא החווירה מפחד ואסרה עלינו להשתמש עוד בשם הזה.
אני מודע להבדלי התרבויות שיש בין שתי המשפחות, אבל שתינו עובדות על זה. כשהמשפחות נפגשות אחותי עדיין מתרגמת מעברית לאנגלית ומשעון יקי לשעון מזרחי. כיום, כשגיסי סועד איתנו, אנו מוציאים רוטב טבסקו בשבילו והוא דואג להביא אוכל מאמו, ליתר ביטחון.