התחלתי לעבוד בתל אביב ורציתי לנצל את המצב כדי לפגוש חברי מהתואר. לא ידעתי מה לעשות בתל אביב, אבל טיול רומנטי על החוף לא הרגיש לי מתאים. ראיתי שהליכות ג׳יין בתל אביב מתקרבת. הליכות ג׳יין הן סיורים בהובלת מתנדבים בדגש על עירוניות. הסיורים מתקיימים בסוף שבוע מסוים בכל העולם במקביל. עד אז הלכתי רק לסיורים בירושלים, אבל בעקבות אירוע כלשהו בתל אביב באותו סוף שבוע, הסיורים בתל אביב נדחו למועד מאוחר יותר. חיפשתי סיור מעניין ביום חמישי בערב וראיתי ״שכונת הארגזים: בית, קהילה וחוסר צדק עירוני״. קבעתי לפגוש את חברי על קו אוטובוס מסוים שעובר דרך ביתו ודרך משרדי אל תחילת הסיור. סנכרון הזמנים עבד מעולה ונפגשנו באותו אוטובוס.
בדרך התעדכנו על מצבנו לאחר שנפרדנו בסיום הלימודים. חברי עובד בגוגל במשימה להפחית פליטת פחמן דו-חמצני על ידי ייעול רמזורים לנהגים. שאלתי אם לקחו בחשבון תופעות מסדר שני. כלומר, אם תזמון רמזורים שטוב לרכבים (אולי על חשבון הולכי רגל) יגרום להולכי רגל להשתמש ברכב ובכך ייפלטו יותר. הוא אמר שזה מדד שקשה יותר למטב, לכן בחרו את המדד עם השם האהוב ״הפחתת פחמן דו-חמצני״. הודיתי שגם אני לא יכולתי לחשוב על מדד שקל להסביר, מתאים לרוח התקופה, וקל למדוד.
הגענו לנקודת המפגש בדרום תל אביב. בניגוד לחששות עמיתיי בהייטק, לא ראיתי סמים וזונות, אלא פשוט מקום עני יותר. הצטרפנו לנקודת המפגש של הסיור כמה דקות לפני שהוא היה אמור להתחיל. הרוב המוחלט של המסיירים היו פנסיונרים מתל אביב. זה בניגוד לסיורים בירושלים שמגוונים יותר. מובילת הסיור הייתה חברת מועצת תל אביב, באופוזיציה (היא הדגישה כמה פעמים שהיא באופוזיציה). ראיתי גם גבר סביב גיל 25, חסון, בלבוש מכובד עם מבט רציני. הוא לא נראה שייך, אבל אחרי שהצביעו לי על ח״כ שהיה בסיור, זה נראה הגיוני יותר. הסתכלתי על האינטראקציה של הח״כ עם המאבטח. היה מעניין כיצד מצד אחד המאבטח היה צריך לאבטח אבל מצד שני חבר הכנסת היה צריך להיות חברותי. כיום אנשים מוכנים לוותר על הרבה נוחות בשביל ״ביטחון״ ולא יהיו מוכנים להקלות משמעותיות בידיעה שזה יעלה את הסכנה במעט. אני שמח שלפחות מובילי הציבור יודעים לקחת את זה בחשבון - כשזה מגיע אליהם.
המובילה התחילה את הסיור עם רקע היסטורי. בקום המדינה הגיעו לישראל הרבה יהודים ערבים והמדינה הייתה צריכה למצוא להם מקום. המדינה הקצתה שטחים ואמרה להישראלים החדשים לגור שם. מסיירת בסיור שאלה אם התושבים קיבלו מסמך טאבו או הוכחה אחרת. המובילה אמרה שלא, כי באופן מובן, היה אי סדר רב בקום המדינה. לאורך השנים, התושבים המשיכו לגור שם. עם השנים תל אביב התרחבה ושטחים שלא עניינו איש הפכו למעניינים מאוד לאנשי נדל״ן (ולאנשים שרצו לגור בתל אביב).
התחלנו ללכת אל שכונת הארגזים. בדרך דיברתי עם ח״כ עופר כסיף מחד״ש. חברי תהה איך יהודי מגיע לרשימה ערבית, אבל התבייש לשאול - אז אני שאלתי. הוא מיד הגיב שחד״ש אינה רשימה ערבית, יש גם יהודים, כמוהו. רציתי להמשיך לדבר איתו, אבל גם כן רוב המסיירים. במקום זה דיברתי עם העוזר שלו שזיהה אותי כנשיא לשעבר של אגודת הסטודנטים.
בשכונה ראיתי בתים של שכונת עוני. רובם היו עשויים מפח. הבריגו דלת שמצאו ברחוב, והיו כל מיני יצירות אמנות זרוקות על הדשא. הייתה דרך עפר עם פיתולים טבעיים ובתים שמוקמו ללא עזרת מתכנן עירוני. זה הזכיר לי את הכפר הבדואי שבו ביקרתי, רק הרבה יותר צפוף. הצמחייה הייתה הדבר המעניין ביותר. בגלל שתל אביב נמצאת במקום חם ולח הגיוני שיהיה צמחייה רבה, אך בשל צפיפות האוכלוסייה, יש בה בעיקר דירות, כבישים, חניות ומשרדים אין בה הרבה צמחייה. בשכונת הארגזים ראיתי עצי דקל גדולים ובריאים יחד עם עוד הרבה צמחים טרופיים שלא הכרתי את שמם.
התברר שהמובילה לא תיאמה עם התושבים שהסיור מגיע. חלק מהתושבים נכנסו לבתיהם, חלק קראו למשפחתם להיכנס, ומישהו ברכב התקרב אלינו ושאל מה אנחנו עושים שם. המובילה סיפרה שהיא מסבירה על המצב הלא טוב שהמדינה גרמה לתושבים. היא פועלת כדי לעזור להם ורוצה להעלות מודעות ציבורית. הוא שיתף את דעתו שהכול בגלל השופטים המושחתים ושהיו צריכים להשלים את הרפורמה. המובילה השיבה שנלחמים כדי לשמור על זכות המגורים של התושבים. מסיירת (שכנראה שילמה שכר דירה גבוה בגלל יחס ההיצע והביקוש של דירות בתל אביב) שאלה האם פתרון טוב יהיה לתת לתושבים דירות טובות בבניינים החדשים שייבנו או במקום אחר. התושב שאל בחזרה למה רק אשכנזים מקבלים קיבוצים. המסיירת אמרה שגם קיבוץ יכול להיות פתרון טוב. התושב אמר שהוא רוצה קיבוץ בעזה כמו שבן גביר הבטיח. הוא המשיך ואמר שאז אנשים כמו יאיר גולן לא יפתחו את הגדר של עזה כדי להכניס את כל הנוח׳בות, כמו שהיה ב7 באוקטובר. מסיירים רבים התחילו לצעוק לעברו, אך לא הצליחו לשכנע את התושב, במקום להשתכנע התושב צעק בחזרה. התושב זיהה את עופר כסיף ואמר שהוא יודע שעופר מנסה לעזור לתושבים, אבל עדיף שהוא יילחם נגד המחבלים שהוא אוהב. מסייר עם ציוד צילום מקצועי התמקם במקום טוב כדי לצלם את הריב, אך בדומה לתוצאה של המסיירים האחרים כשניסו להתערב, גם זה הוביל לצעקות מצד התושב. הוא שאל אם הצלם רצה שהוא יעשה קולות של קוף בגן החיות כדי לעזור לתמונה. אחרי חילופי דעה קולניים, מארגן אחר של הסיור, ראש תנועת ״אחותי״ הרגיע את כולם, והתושב נסע מהמקום. בשלב הזה חברי הבין שהסיור יהיה יותר אינטראקטיבי ממה שהוא ציפה.
המשכנו להסתובב בשכונה. כשעברנו ליד בתים, התושבים סגרו את הווילונות. מדי פעם יצאו תושבים לתצפת בנו מרחוק. בזמן הזה המובילה הראתה יסודות של בתים שכבר פונו. היא ביקשה מהצלמים לצלם את ההרס. תושב עבר ואמר שלא אוהבים שמצלמים אותם. המובילה אמרה לצלמים להפסיק, אבל אחרי שהתושב עבר ביקשה להמשיך לצלם לצורך הפרסום. לאחר כמעט כל משפט של המובילה מסיירים התווכחו. כנראה שרוב המסיירים היו שוכרי דירות בתל אביב שרצו שייבנו עוד דירות כדי שהם יוכלו לקנות או לשכור בזול יותר. תהו למה חשוב למובילה לתת את השטח דווקא למי שגר שם כרגע ולא לצאצאים של עולים שלא קיבלו שטח מהמדינה (חוץ מאזרחות, לא קיבלתי זכות לשטח בחינם מהמדינה כשעליתי). כל טענה גרמה לריב שלא נגמר עד שראש ״אחותי״ נאלץ להרגיע שוב את אנשי הסיור. פעם אחד לאחר מחזור צעקות, המובילה איימה לסיים את הסיור וללכת הביתה.
חברי פנה לראש ״אחותי״ ושאל אותו מה בדיוק המטרה שלהם. כלומר, אילו היה להם כוח פוליטי, מה היו רוצים שיקרה לשכונת הארגזים. הוא ענה שקודם כול, רוצים להקפיא את המצב לכמה שנים. אחרי זה, לתת פיצוי גדול יותר לכל מי שיפונה. הרגיש לי כמו פוליטיקאי שאומר ״זה נושא חשוב שצריך לטפל, אבל עכשיו זה לא הזמן״ כשבעצם מתכוונים שלעולם לא רוצים שזה יקרה. אבל הוא כן העלה כמה בעיות אמיתיות. נגיד, כשהעירייה רצתה לקדם פרויקטי בינוי בשכונה, כדי להבין מי באמת גר שם (כי כמובן שאין לאף אחד מסמך שמראה שהם גרים שם) הביאה העירייה צוות סוקרים לבדוק מי גר שם. הקבלנים ידעו שהם יצטרכו לשלם פיצוי על כל מי שמפנים אז באו יום לפני וניסו לשכנע אנשים לא להיות בבתיהם באותו יום (או לפחות לא לפתוח את הדלת). כאשר הסוקרים הגיעו, רשמו מעט אנשים, ורק הם קיבלו הצעה לפיצוי גדול. זה גם גרם לקנאה כאשר החליטו לתת פיצוי לאדם (ולא במשפחה או בבית אב). משפחות עם הרבה ילדים קיבלו הצעות להרבה דירות ומשפחות עם מעט ילדים שגרו איתם קיבלו פחות. זה היה לפני יותר מ־20 שנה ומאז הרכבי המשפחות השתנו. מאז עו״ד, קבלנים, עובדי עירייה ושוטרים ניסו לקדם גירוש מרצון. חלקם חתמו על הצעות סבירות, חלקם חתמו על פחות טובות תחת איום שאם לא יחתמו לא יקבלו כלל פיצוי. כיום יש מגוון רחב של פיצויים הנעים בין דירה לכל בן משפחה, לבין לשכר דירה לכמה שנים שאינו מכסה את עלות השכירות בדרום תל אביב בתוספת אפשרות לקנות דירה בהנחה, אך גם לאחר ההנחה היא אינה בת־השגה לתושבים.
בסוף הסיור הלכנו לחצר של משפחה ששיתפה פעולה עם חברת המועצה. אכלנו אבטיחים למראה השקיעה ודיברנו על המצב של השכונה ואילו דברים אפשר לעשות. לאחר שנהניתי מספיק, חברי ואני יצאנו והמשכנו לדרכנו. דיברנו על הנושא החוזר בסיור שהאשכנזיות מצפון תל אביב ניסו לעזור למזרחים מדרום תל אביב בדרך שהן רצו ולאו דווקא לפי מה שהנעזרים ביקשו. ניסיתי להרגיע אותו שבדרך כלל הליכות ג׳יין יותר רגועות, אבל דווקא הרגיש לי שהוא אהב את ההרפתקה.