חשבתי על לפני שלוש שנים שהייתי במצעד הדגלים ביום ירושלים. זה היה הפוך ממשחק ביתר (או לפחות מהסטיגמה, אף פעם לא הייתי). במשחק ביתר יש הרבה שירים בעד ביתר ומדי פעם שיר נגד ערבים. במצעד הדגלים יש הרבה שירים נגד ערבים ומדי פעם שיר בעד ביתר. זכור לי שיר אחד במיוחד. הוא מבוסס על השיר “ירושלים של זהב”. הבעיה בשיר ההוא שצריך להיות זמרת מיומנת. ואם אתה גבר ללא חוש מוזיקלי ומעשן הרבה, אתה פיזית לא יכול לשיר את השיר. אז יש גרסה של השיר שמיועד לערסים (לא הצלחתי למצוא את השיר).
זה התחיל מחוץ לשער שכם שבו עמדו אנשי מג"ב שביצעו סלקציה ואמרו לערבים לחזור הביתה. היה מאוד צפוף עד כדי שהיה ניתן למדל את הקהל בעזרת מכניקת הזורמים. אמנם הייתה זרימה לכיוון השער, היו הרבה תופעות של שכבת גבול שהקשה על ההתקדמות. גם היו הפרעות בזרם. ההפרעה שהכי זכורה לי נגרמה מהמראה של בן גביר. כמו ריקוד הורה, היה את בן גביר באמצע, מסביבו טבעת שם שומרים ומסביבם ערבוב של אוהדים. הרבה ניסו ללחוץ לו את ידו. אחד מהם ניסה לעשות את שיטת טראמפ. כלומר, ללחוץ ובמקום לשחרר, למשוך. המאבטחים לא אהבו את זה אז הרביצו לו, עד שהוא אמר שזה בסדר כי הוא חבר של בן גביר. אפשר ללמוד הרבה על מישהו מחברו.
בחזרה למצעד, הרבה הולכים דרך הרוב המוסלמי, אז זה נהיה מאוד צפוף והרבה אנשים דוחפים. אם אתה מסתכל ימינה או שמאלה אתה רואה צפיפות של אנשים ומרגיש דחיפות. פעם הרגשתי דחיפה חזקה, הסתכלתי, וכל מה שראיתי הייתה שריר דו ראשי. לקחתי צעד קטן אחורה, הסתכלתי שוב וראיתי שהדו ראשי היה מחובר למישהו בגודל מתאים. לא זיהיתי אותו, אבל מהר מאוד שמעתי אנשים צועקים “הצל”. מאחוריו, בצל של הדו-ראשי, עמד מישהו בשם הצל. עד עכשיו אנשי מג"ב דאגו שכולם ילכו במסדרון מסויים. אבל שראו אותו פתחו מסדרון יעודי.
אחרי כל המצעד, סוף סוף הגעתי למקום של הבידוק לפני כניסה לרחבת הכותל. אבל, אנשי מג"ב אמרו שיש יותר מדי אנשים, אז לא הצלחתי להתפלל בכותל ביום ירושלים.