הסיפור של השבוע התרחש לפני עשור. סיימתי את הפסיכומטרי וחיפשתי איפה ללמוד. לא הכרתי את האוניברסיטה העברית, אפילו לא באמת הפנמתי שאפשר לגור בעיר הבירה. גדלתי בעיר קרובה לוושינגטון די. סי. ורוב האנשים שגרו שם עבדו בעיר הבירה. אבל מעט אנשים גרו בעיר הבירה. בעיקר אנשים ממש עשירים, פוליטיקאים ואנשים ממש עניים (לא מבין למה אנשים רק קצת עניים לא גרו בקצה של אזור הממש עני, ואנשים קצת עשירים לא גרו בקצה של האזור הממש עשיר, עד שהאזורים משתלבים לאזור לאנשים במעמד הביניים). אבל הכרתי כמה אנשים שגרו בירושלים, אז אחרי שהתקבלתי לאוניברסיטה העברית, ביקשתי מחבר ירושלמי שיראה לי את העיר. מהתקופה שלי בארה"ב הבנתי כשאנשים מבקרים אותי, הם אוהבים לבקר בכל האזורים התיירותיים בוושינגטון די. סי. אבל, אם אני הולך לגור בירושלים, רציתי לראות מקומות שונים. כדי לא לשעמם את חברי, הצעתי שנלך למקומות שבהם הוא עוד לא ביקר. זאת הייתה הצעה קצת קשה, כי חברי נולד בירושלים אז הוא הספיק להיות בהרבה מקומות. חשבתי קצת, ואז הצעתי שנלך לרובע המוסלמי ונוצרי. ובאמת, חברי אף פעם לא היה שם.
התחפשנו כמו תיירים, דיברנו אנגלית, והתחלנו את המסע בשוק הערבי. זה לא היה מקום חדש לנו, אבל בגלל שעצרנו כדי לראות את החנויות והיינו נראים כמו תיירים, ההתייחסות של המקומיים הייתה מאוד שונה. אני זוכר כשהתקרבנו לויה דולורוזה המון ילדים ערבים ניגשו אלינו והציעו להדריך אותנו (בתשלום סמלי). סירבנו, כי היה מספיק הסבר על שלטים דבוקים על הקיר. ראינו איפה ישו לקח את הצלב, לאן הוא הלך, איפה הוא פגש מישהו שטען שלא הכיר אותו, ואיפה שהוא מעד לרגע. ברובע נוצרי ראינו באנר גדול עם תמונה של מלא אנשים לבושים בכתום על הברכיים ולוחם דאעש עם חרב מוכן לעריפה. היה הרבה כתב ערבי באדום אז הבטנו בשלט לכמה דקות. בשלב כלשהו, ערבי זיהה את הפרצופים המופתעים שלנו, ניגש אלינו, והזמין אותנו לחנות שלו כדי להסביר על מה זה. כמובן שנכנסנו. הוא הסביר לנו שכל האנשים בתמונה הם נוצרים קופטים שדאעש הוציא להורג. הבאנר היה כדי להעלות מודעות לנוצרים שנרצחים במדינות שדאעש כבש. דיברנו עוד קצת ואז הוא הציע שנטבול במקווה שלו כדי לעזור להתפלל לעצור את הטבח. בעלות של רק 10 ש"ח, הוא הציע שנטבול במקווה שטבלה בו מרים הבתולה. סירבתי בנימוס ואז הוא התחיל לספר שהכסף זה רק תרומה להחזקת המקווה. הוא אפילו הציע לשלם את חצי מזה. העדפתי לא לחשוף את עורלתי מול באנר גדול של דאעש, אז שוב סירבנו ויצאנו.
התקרבנו לכנסיית הקבר כדי לבקר במקום שלא היינו בו קודם. שם ראינו מדריך טיולים מסביר על הכנסייה לקבוצה שלו. אז הצמדנו עליו כדי להבין מה מעניין בכנסייה. לא רק שיש לה אדריכלות יפה, גם ההיסטוריה שלה יפה. כל פעם שכת נוצרית אחרת כובשת ירושלים, הורגים את כל הכומרים של הכת שהפסידה בכנסייה ושמים את הכומרים של המנצחים. באיזשהו שלב החליטו שמעדיפים לא להרוג אחד את השני. אבל הייתה בעיה, לפי איזה מנהגים תפעל הכנסייה? לכן החליטו לשמור על הסטטוס קוו. לא זוכר מי היה הכ האחרון שם, אבל עכשיו כל המנהגים בכנסייה הם לפי הכת האחרון. בנוסף, לכל כת יש לו בעלות על אזור שונה בכנסייה. הבעיה היא, לדוגמה, שהמנורות הן בבעלות כת אחת, אבל הסולם להגיע למנורות שייך לכת אחרת. אז השאלה הפתוחה היא איך מחליפים את המנורה. התשובה היא, בלילה שכל הבכירים שאכפת להם יושנים, מישהו עולה על הסולם ומחליף את המנורות.
שוטטנו ברובע המוסלמי עד שראינו מעבר עם שומר. כמובן שהתקרבנו כדי לראות מה יש מעבר. ומעבר היה מסגד אל-אקצא. לא התכוננתי לעלות להר הבית (בדיעבד, אולי הייתי צריך לטבול במקווה של מריה הבתולה) אבל בכל זאת רציתי להתקרב. המאבטח שם עצר אותנו ואמר שאין כניסה. אבל כשראינו אנשים אחרים נכנסים, שאלנו למה להם מותר. הוא אמר שזאת כניסה רק למוסלמים. שאלתי איך אני יכול להיכנס, והוא אמר שליד הכותל יש עוד כניסה. הלכנו לכניסה שליד הכותל, וראינו שלט שעליו רשום שהכניסה סגורה. בדקתי בטלפון שלי ומסתבר שהכניסה לכופרים היא רק לפעמים ובשעות הבוקר.
הטיול הספיק לנו ליום אחד, אז החלטנו שגם ככה הגיע הזמן לסיים את הטיול. קבענו מועד נוסף שבו אגיע, נטבול (במקווה יהודי) וננסה להיכנס שוב.