כנראה שכל מי ששירת כלוחם ביו״ש שמע על האנרכיסטים האירופים שמציקים לחיילי צה״ל בפעילות למען הפלסטינים. כחייל במילואים מדי פעם תפקידי היה לתצפת על האנרכיסטים ולדאוג שהם לא מסכנים את החיילים או את האזרחים באזור. כשקיבלתי את המשימה לראשונה, התרגשתי, כי רכבתי בעבר עם אנרכיסטים באירופה ורציתי לדבר איתם על אקוטופיה. לצערי, גיליתי שהמושג “אנרכיסטים שמאלנים” הוא מושג צה״לי ל"שמאלנים".
לאחר למעלה מ-200 ימי מילואים השתחררתי וחזרתי לחיים הרגילים. באוניברסיטה נתקלתי במושג “נוכחות מגינה”. מדובר פעילות של שמאלנים שנמצאים ליד כפרים פלסטינים ושומרים עליהם ממתנחלים. כשדיברתי עם חברי השמאל מהאזרחות, המליץ לי להצטרף לפעילות. זה נשמע לי מעניין לבקר כפר פלסטיני ולשבת ולדבר עם המקומיים. חברי בארגון השמאל האמוני אמר לי שהם עושים פעילות בכפר ראס אל עין עוג׳ה והציע לי להצטרף. אמרתי שאני שוקל להצטרף ושאלתי עם מי לדבר. נתן לי מספר והתכתבתי עם המגייסת. המגייסת אמרה שרוצה פעילים נחושים ומכיוון שאני רק שוקל, לא רצתה שאבוא. לאכזבת חברי, לא באתי. בדיעבד היה טוב שלא באתי, כי חברי סיפר שהיה בלגן עם מתנחלים וכלב בדואי נשך אותו, והוא היה צריך לקבל סדרה של חיסוני כלבת.
כעבור שנה, חבר מארגון אופניים אמר שהוא עושה פעילות בחאן אל אחמר. זה כפר פלסטיני שנמצא על כביש 1 ליד כפר אדומים. הוא סיפר לי עליו באפריל, שזאת העונה הכי יפה באזור. בדקתי בגוגל מפות והיה כתוב שאפשר להגיע לשם מהר הצופים בחצי שעה, עם אופניים. קבענו לבוא ביום שישי הראשון שלאחר פסח. הזמנתי את כל הפעילים הכי שמאלנים בארגון להצטרף. אך רובם היו כל כך שמאלנים, שהם כבר עברו לתל אביב ולא רצו להגיע לפעילות.
פעיל בכיר בארגון “עומדים ביחד” התקשר אליי כדי לתדרך אותי. זה היה קצת מבחן נאמנות, אבל בגלל שרכבתי עם אנרכיסטים באירופה, היה לי מאוד קל לעבור. הוא סיפר שהמטרה היא לא ללכת מכות עם מתנחלים אלא לשמור מרחק ולצלם. כפי שהשם מרמז, הנוכחות מגינה.
הפעילות הייתה מ 08:30 עד 15:00, אז היה ברור לי שאביא מצרכים לשקשוקה ונסעוד בשטח. בדיעבד גיליתי שזאת היה רעיון חריג. עד כדי כך, שמישהו מהמעגל הפנימי צירף אותי לרשימת האנשים שכדאי להצטרף לפעילות כדי לאכול את תבשילם. זה חיזק עוד יותר את מחשבתי שמה שעשיתי היה נדיר כאשר הצעתי לפעילים שבאים איתי להביא חלק ממצרכי שקשוקה. לא בגלל מחיר העגבנייה (שעלתה, אבל עדיין זול מאוד יחסית לאוכל), אלא כי זה כיף להכין אוכל ביחד. הצעתי לא הניבה פירות (עגבנייה היא פרי!), אז קניתי את הכל בעצמי.
היה לי ברור שאגיע באופניים עם חברי מארגון האופניים. אך כשהתקרב המועד, חברי הרוכב שהציע לי להצטרף ביקש שלא אבוא באופניים. הוא התחיל לזרוק טענות כמו,
- “כביש 1 מסוכן” - יש שוליים וכבר רכבתי את כל הדרך לים המלח בעבר.
- “יש שביל עפר בסוף שיהיה מאוד קשה לעבור עם אופניים” - בניגוד לרכב, אפשר להרים אופניים מעל מעקה ומיד להגיע לכפר.
- “אופניים זה דבר משמח, ובאנו לעשות משהו רציני” - הראיתי לו את התמונה של הפעילים שסמח״ט אייזנר הכה, הם היו על אופניים.
- “הפעילים האלו אירופים, זה שונה” - אני אירופאי אתני, והבסיס לפעילות הוא הסיפור של כובשים אירופים אתניים.
- “אני מבקש שלא תגיע עם אופניים”.
לטענה הזאת לא הייתה לי התנגדות, כי כיבדתי אותו מספיק.
נפגשנו בחניון בירושלים והתיישבנו ברכב של עומדים ביחד. בדרך לכפר רציתי לפתוח שיחה בנושא, אז העליתי משהו ששמעתי ורציתי לאמת. שמעתי שרוב הישראלים אף פעם לא היו ביו"ש. שאלתי את החילונים ברכב אם זה נשמע להם הגיוני. הם אמרו כן, כי אין מה לעשות ביו״ש. דיברתי על טיול בית ספר למערת המכפלה ואמרו שזה לא דבר שמעניין לחילונים. שאלתי לגבי ים המלח, או אפילו ירידה אליו לים המלח בדרך יריחו. או אפילו כביש 90. החילונים ברכב הודו שזה נשמע יותר סביר שחילונים היו שם ואולי הסטטיסטיקה לא נכונה. אבל הרבה ישראלים לא שמים לב שגם זה יו״ש. כשמדברים על יו״ש חושבים על חברון או בית אל.
כעבור זמן קצר, הגענו לחאן. אילו היה לי עדר של גמלים, הייתי נותן להם לשתות ולנוח, אבל היה לי רק רכב. יצאנו והלכנו לקראוון של נוכחות מגינה. הכפר מורכב מכמה חמולות כאשר לכל חמולה יש שטח של כ 50 דונם ומרחק של 500 מטר ביניהן. אצל אחת החמולות נבנה קראוון אירוח. אני די בטוח שלא קיבלו היתר לבנות שם, אלא עשו כמו נוער הגבעות, ובנו.
התנחלנו בקרוון ואחד הפעילים עשה לנו תדריך כמו שקיבלתי מקודם. ידעתי שיהיה הרבה זמן מנוחה, אז הצעתי לצאת לסיבוב קצר בהרים. הפעילים האחרים התנגדו לזה כי הפעילות היא אירוע רציני ולא נכון ליהנות שם יותר מדי. אמרתי שאצא לסיבוב לבד, אבל אהיה במרחק ראייה, התנגדו כי הארגון אחראי עליי ואם אפצע, לא יהיה טוב מבחינתם. באתי מוכן עם מאמרים שהייתי חייב לקרוא, אז במקום ליהנות מהנוף, ישבתי וקראתי.
מדי פעם יצאתי החוצה כדי להסתובב בכפר. תרגלתי את מעט הערבית שידעתי (שהייתה רק מה שהספקתי ללמוד בדרך). לכל ילד שפגשתי אמרתי בערבית “שלום, שמי דניאל. מה שמך?”. לא יכולתי להמשיך את השיחה מעבר לזה, אבל לפחות יכולתי להגיד משהו. מובן שזה קצת הביך את המארגנים, אבל לפחות הפעם לא עצרו אותי. ראיתי משפחה יוצאת לטיול עם חמור, אחרי ששאלתי כל אחד איך קוראים לו, שאלתי איך קוראים לחמור. כל המשפחה הסתכלה עליי עם מבט כאילו שאלתי אותם איך קוראים לשולחן שלהם. בסוף האבא אמר “חמאר”. כנראה שאם מישהו היה שואל אותי איך קוראים לשולחן שלי, לאחר מבט מופתע, הייתי משיב “שולחן”.
אחד המארגנים ראה קבוצה של מתנחלים באזור ורצה להבין מה הם עושים. הציע לי לבוא איתו לבדוק, כי אני יכול להשתלב טוב איתם. יצא שהתחפשתי לשמאלני שמתחפש לימיני. נראה לי שעשיתי את זה בצורה מוצלחת.
לאחר הסיבוב וקריאת המאמר הכנתי את השקשוקה. אכלנו ולאחר מכן התקפלנו כדי לצאת. לפני שיצאנו רציתי תמונה יחד עם חברי שהגיע איתי. מצאתי מקום טוב להצטלם עם הנוף של הכפר ברקע. אחד הפעילים התנגד כי “הכפר אינו תפאורה”. השבתי שבוודאי שכן. בפריז מצטלמים עם מגדל אייפל ברקע, אני לא רואה דבר רע בכך שהכפר יהיה ברקע. בכל זאת הוא התנגד, אז הצלחתי למקם רק “חלק” מהכפר ברקע.
משם הלכנו לשבט אחר של בדואים שגרים באזור. אצלו הייתה יותר אינטראקציה עם המשפחה. הילדים שיחקו בחוץ, והאבא הציע לכולנו כוס קפה. לא לקחתי בעצמי, אבל ישבתי לדבר עם האבא (בעברית). התעניינתי בהיסטוריה של המקום ואיך נראים החיים שם כיום. כשאחד הפעילים אמר לי שהמקום שייך לשבט אחר, תהיתי איך שבט נוצר, מה גורם לשבט להיפצל. האבא אמר לי שזה פשוט שם משפחה. קוראים למקום חאן אל אחמר כי בעבר היה חאן. שאלתי את האבא והוא אמר שבתקופה האותומנית היה פה בית מאוד קטן, ומלא גמלים מסביב. כל כך הרבה גמלים שזה כל מה שהיה אפשר לראות מהבית. כשהוא סיפר על העבר הוא שמח להיזכר בעברו המשפחתי. פעילה שישבה לידי התפרצה לשיחה ואמרה שזה כל כך עצוב מה שהמתנחלים עושים, שגונבים את כל השטח הזה שהיה להם. זה כמובן עצר את ההפלגה בזיכרונותיו, וחזר ההבעה העצובה כשהוא השיב לה שמאוד עצוב מה שקורה היום. בעבר הם היו רועי צאן, אבל עם הגידול של ההתנחלויות, זה נהיה בלתי אפשרי, כי כל מה שצריך לעשות הוא לחסום גישה למים, ואי אפשר לרעות את הצאן. שאלתי אותו איפה הוא עובד. הוא אמר ביריחו בתמרים. סיפרתי לו על הגינה שלי ועל איך שאני לומד המון על גידול צמחים. הפעילה קטעה את הסיפור שלי ואמרה לי שהוא לא עושה גינון בשביל הכיף, זה פשוט עבודה שהוא חייב לעשות כדי להתפרנס. שאלתי אותו על העיר יריחו, מתוך מחשבה שאולי אוסיף פרק על טיול שם. הפעילה אמרה שהוא לא נכנס לעיר כדי לעשות שופינג, הוא פשוט מגיע למטע כדי לעבוד. האבא ראה את הציציות שלי (לא את הכיפה כי היה לי כובע נגד שמש). הוא אמר שהוא יודע שזה אומר שאני דתי, כמו המתנחלים באזור, אבל הוא יודע שלא כל דתי הוא רע, ואפילו יש קבוצה של דתיים שעוזרים לו. הוא אמר שהוא גם שם לב לזה שלא רציתי לשתות מהקפה שלו. כשהגיעה קבוצה של דתיים, הם הביאו את כל האוכל. הסכמתי איתו, ואמרתי לו שחשוב לראות כל אדם בנפרד. כמו שיש ערבים שמחבלים, גם יש ערבים שלא. זה היה הקש ששבר את הגב של השמאלנית. מהר מאוד היא קיפלה את הכול וחזרנו ירושלימה.
ברכב בחזרה, אחרי שהורדנו את הפעילים, סיפרתי את הסיפור האחרון לחברים שלי. אמרו לי שלא טוב לבוא אליהם כל כך בשמחה כי הם באמת סובלים. סיפרתי להם שכשהייתי בתיכון מדי פעם היינו הולכים לבית חולים כדי לבקר ילדים עם סרטן. לא אמרנו דברים כמו “איזה עצוב זה שאתה שוכב על המיטה בכאבים כאשר כל החברים שלך בבית ספר משחקים” או “בטח לא כיף כשמזריקים רעל בוורידים בתקווה שזה יהרוג את המחלה לפני שזה הורג אותך”. במקום זה שרים שירים, משחקים או מספרים סיפורים מצחיקים. ועם כל הסבל שיש לפלסטינים, ילד שמאושפז עם סרטן סובל יותר. נראה לי שחברי קצת הבין על מה אני מדבר. את זה נגלה רק בהזדמנות הבאה.