סליחה על הפסקת הסיפורים, לקח לי זמן לחשוב על עוד. אם אתם רוצים שיהיו עוד, מוזמנים להצטרף למסעי.
הסיפור הזה מתרחש בשווייץ. לפני כמה שנים הייתי בחילופי סטודנטים בגרמניה. התחברתי לקהילה היהודית המקומית ולאירועי צעירים יהודים. כחלק מאירועי הקהילה, רצו לדאוג למשהו שיהודים צעירים יוכלו לעשות בחופשת חג המולד. קהילות יהודי גרמניות ארגנו חופשת סקי בשווייץ לסטודנטים יהודים. החופשה הייתה בסבסוד גבוה, ולא היה לי תוכנית אחרת לחג המולד, אז הצטרפתי. הבעיה היחידה הייתה שלא ידעתי לעשות סקי.
למזלי רוב יהדות גרמניה היא ממוצא ברית המועצות. אני לא בטוח בדיוק מה הסיבה, אבל בגדול הגרמנים הרגישו אשמה אחרי שרצחו 6 מיליון יהודים, אז כחלק מהפיצויים, הם הסכימו לתת אזרחות ליהודי ברית המועצות. אחרי שהחומה נפלה, היגרו הרבה יהודים, עד שגרמניה הפכה את התהליך לקשה יותר. המשמעות היא שלא יהיו חסרים לי יהודים בטיול שמאוד בקיאים בסקי כבר מגיל צעיר. מצאתי מישהו נחמד שהסכים ללמד אותי ויצאנו להר.
הגענו לאתר, והדבר הראשון היה לעצור בחנות כדי לשכור את כל הציוד. לפני שיצאתי לחופשה, אמרו לי שאצטרך לקנות את כל הבגדים ולהביא אותם איתי, אבל עדיין היה חסר לי ציוד סקי. נכנסנו לחנות ובגרמנית המתפתחת שלי ביקשתי לשכור את כל הציוד שנדרש לסקי. המוכר נתן לי מקלות, מגלשיים, נעליים ומשקפי שמש. אחרי שיצאתי שמתי לב שהוא לא נתן לי קסדה. שאלתי את חברי אם זה נחוץ, והוא ענה עם מבטא סובייטי שזה לא ממש יעזור. בעיקר ליום הראשון, כי רק אעשה מסלולים מאוד קלים כדי ללמוד. חשבתי בכל זאת לבקש, אבל היה תור, אז ויתרתי.
עלינו בגונדולה והגענו למקום שבו עושים סקי. במהלך הבוקר, חברי לימד אותי טכניקה, אמר לי להתאמן, ובזמן הזה גלש במסלולים קשים. בבוקר למדתי איך לפנות, איך להאט ואיך לעצור. לא היה שום דבר מפתיע. כדי לפנות ימינה, מפנים את המגלשיים ימינה, אבל מעט כדי לא למעוד על המגלשיים. כדי להאט מכוונים את שני המגלשיים למרכז. חברי קרא לזה מחרשה, אבל לפי סאות’ פארק, זה נקרא פיצה. בהתחלה נפלתי הרבה, אבל בגלל שהכול היה במהירות נמוכה, זה לא כאב יותר מדי.
אכלנו ארוחת צהריים וכאשר חזרנו לגלוש, הראיתי לחברי את יכולותיי. תפסתי את הטכניקה מהר, וחברי הופתע לטובה מכמה טוב הייתי. הוא הציע שכאשר נחזור לרכב, לא נרד בגונדולה אלא נגלוש למטה. חששתי, כי כתוב שזה מסלול קשה, אבל הוא אמר שהייתי מאוד טוב, ושבמצב הכי גרוע, נגלוש לאט. קיבלתי את ההצעה והתכוננו לירידה.
המסלול התחיל עם מדרון תלול עם הרבה פיתולים. התמקמתי בתנועת הפיצה כדי להאט את הירידה. הצלחתי לעקוב אחרי הפיתולים והכול התחיל מאוד כיף. אחרי כמה זמן הבנתי שתנוחת ההאטה שלי לא הייתה טובה. השתמשתי בהרבה שרירים כדי לעמוד בתנוחה הנכונה. בדיעבד הבנתי שבנוסף לתנוחת פיצה, צריך להטות את המגלשיים פנימה (להטות כך שהלהבים של המגלש נכנס לשלג) ובכך העצמות מחזיקות את התנוחה במקום השרירים. במסלולים הקצרים שלי זאת לא הייתה בעיה, כי היה לי זמן לנוח בין מסלול למסלול. אבל עכשיו הייתי צריך מאמץ שרירי ממושך. עצרנו בצד כדי שאנוח קצת, אבל הרבה גולשים אחרים ירדו במהירות לידינו והרגשנו שלא בטוח לעצור באמצע מסלול תלול.
היה לי תמריץ גדול לשמור על התנוחה ולא ליפול מהצוק, אבל בשלב כלשהו לא הצלחתי להחזיק את השרירים וגלשתי מהצוק. למזלי היו שם הרבה עצים והתנגשתי באחד, ובכך עצרתי את הנפילה שלי. להזכירכם, לא הייתה לי קסדה. כשחברי תפס אותי ושאל מה שלומי, הפניתי את פניי אליו, ולפי הבעת פניו הבנתי שפניי לא נראו טוב.
בכל מקרה, לא היה מה לעשות, היינו באמצע ההר והיינו צריכים לרדת. שטפתי את פניי עם השלג לידי והתחלנו לרדת שוב. אבל הפעם לא הצלחתי לשלוט בתנועות שלי ונפלתי כמה פעמים. בשלב כלשהו מצאנו כביש שירות, אז חיכיתי שם וחברי גלש לרכבו כדי לאסוף אותי. חזרנו לבית שהקהילה היהודית שכרה וסיפרנו לאחרים את הסיפור. למזלי, באירוע של יהודים, לא חסרים רופאים. משתתפת באירוע, שהיא גם רופאה, הסתכלה לתוך עיניי ואחרי שנזפה הרבה בי ובחברי על כך שגלשתי ללא קסדה ובמסלול קשה, היא אמרה שאחרי יום מנוחה, כנראה שאהיה בסדר.
הייתה לי קצת סחרחורת באותו יום, אבל היא חלפה למחרת ולא הקאתי, אז קיבלתי את אישורה לחזור לגלוש (עם קסדה). יום אחרי זה חזרתי לגלוש, למדתי איך לעצור כמו שצריך, וחזרתי לאותו מסלול שנפלתי ממנו. הפעם, ירדתי כמו שצריך.