לקראת יום כיפור תשפ"ח אספר סיפור על יום כיפור תשפ"ז. בניגוד לחגים כמו ראש השנה, ביום כיפור אני לא מרגיש צורך להיות עם המשפחה או הקהילה. כי אין סעודה, אין קידוש ואפילו אין זמן בין תפילות לשוחח אחד עם השני. באותה שנה חשבתי איפה יהיה המקום הכי משמעותי בשבילי כדי להתפלל בו את תפילות שבת שבתון. לאחר שביררתי שתהיה אפשרות להיכנס ולהתפלל שם החלטתי להתפלל תפילת יום כיפור על הר הבית.
ביקרתי בהר הבית כמה פעמים, וכל פעם ראיתי שיפור ביחס ליהודים. בהתחלה היו מוסלמיות שרדפו וצעקו לעבר כל יהודי שהיה עולה להר. היו סיפורים על אנשים שנעצרו כי בירכו על שתיית מים. עם הזמן השתיקו את המוסלמיות, ואז היה מותר להתפלל לבד בשקט, ואז הקצו ליהודים אזור מרוחק בצד המזרחי שבו היה אפשר להשתחוות ולאחרונה אפילו אישרו להתפלל במקום הזה במניין. ידעתי שהמצב שם מאוד לא יציב, ושיכול להיות שבממשלה הבאה כבר יהיה איסור ליהודים להתפלל, אז קפצתי על ההזדמנות להתפלל תפילת יום כיפור במקום הכי מתאים.
בגלל קדושתו יש הרבה הלכות מיוחדות לעולי הר הבית. לפני העלייה צריך לטבול במקווה דאורייתא. יש מקווה כזה לגברים בעיר העתיקה, אבל בערב יום כיפור מקוואות לגברים נהפכים למיץ זיעה. כדי להתחמק מבישול בכלי שני השכמתי בבוקר ורכבתי למעיינות סביב עין כרם. גם שם פגשתי טובלים, אבל היו מעט. יתרון נוסף הוא שטבילה במעיין טבעי מטהרת יותר מטבילה במקווה. התפללתי את תפילת ערב חג בבית הכנסת הגדול. נזכרתי שלפני כמה שנים התפללתי שם יחד עם ביבי בתפילת כל נדרי. המשפט “אנו מתירים להתפלל עם העבריינים” מאוד בלט. והלכתי לישון בתקווה שאתעורר בזמן לעלייה להר. ההר נפתח ליהודים בשעה 07:00 ויש בי משהו מוזר, אני יכול להתעורר מתי שצריך גם ללא שעון מעורר.
אכן התעוררתי בזמן, ב 06:30. לא הייתי צריך לאכול או לצחצח שיניים. אפילו לא הייתי צריך לנעול סנדלים. מיד התלבשתי בבגדי לבן ועליתי ברגל לכיוון הר הבית. שם ראיתי אנשים עומדים צפופים, בלי מקום להשתחוות ברווח. היו עוד הרבה אנשים שחשבו כמוני. בכניסה להר הייתה בדיקה קשוחה מהרגיל. לא רק שבדקו שאין לנו נשק או סממן יהודי בולט, אלא גם בדקו שאין לנו מחזורים. גילו את המחזור, שלא התכוננתי מראש להסתיר, והייתי צריך להשאיר אותו בחוץ. הפנמתי שאצטרך להתפלל את תפילת יום כיפור בעל פה. בדרך למקום התפילה דקלמנו פסוקי דזמרה וקריאת שמע בקול רם כך שכל אחד היה יכול לעקוב. כנראה שלכמה מהמתפללים הייתה גם מטרה נוספת, שהמוסלמים שעל ההר ישמעו אותם מתפללים בקול חזק. ה בתור, מניין שחרית כבר התחיל. לכן, כשקבוצתי הגיעה התפללנו שחרית בצד. רב שהיה שם אמר שהכי טוב למי שיודע את תפילת יום כיפור בעל פה. אחרת אפשר לומר תפילת חג ואם גם את זה אינו יודע, שיחכה לחזרת הש״ץ. לא ידעתי את התפילות בעל פה, אבל התקרבתי למישהו שהבריח עמו מחזור קטן, ובעזרתו התפללתי. בחזרת הש״ץ החזן קרא ממחזור שהוא הבריח פנימה. מג"בניק ראה את המחזור וצילם את החזן במשך כדקה. לאחר מכן, במהלך חזרת הש״ץ הוא הפיל את החזן לקרקע וגרר אותו החוצה למעצר. האירוע העכיר את האווירה, אך המשכנו בתפילה. במהלך התפילה ראיתי מג"בניקים מפילים מתפללים שנתפסו עם ספרי תפילה. ראיתי מישהו שהכניס את רשימת השמות של החטופים כדי להתפלל לשחרורם. מג"בניקים התחילו לעצור אותו, ואז התעורר ויכוח בשאלה אם רשימת החטופים נחשבת לסממן דתי. בסוף נתנו לו להישאר, אבל החרימו ממנו את רשימת החטופים. המניין המוקדם חיכה לנו עד סוף שחרית, ולאחר מכן התפללנו יחד. בשל הסנקציות שחלו על יהודי עולי הר הבית, לא היה ספר תורה, אבל מישהו דקלם את הקריאה בעל פה. אחרי זה רב הכין אותנו לתפילת מוסף. כמו בתפילת שחרית, היה סדר עדיפויות לתפילת היחיד לפי מה שכל אחד זכר. כמו בשחרית, התקרבתי למישהו שהבריח דפי תפילה והתחלתי להתפלל מוסף.
בהגיע החזן לחזרת הש״ץ שמעתי נשימה עמוקה מפי החזן, ואז הוא התחיל לדקלם את כל חזרת הש״ץ של תפילת מוסף של יום כיפור. כנראה שהוא התכונן הרבה זמן למועד הזה. הוא היה צריך לשנן טקסט עצום, ועשה עבודה טובה. מדי פעם הוא שכח את המילה הבאה. במקרים כאלה, כמו בקריאת התורה, איש מהקהל היה משלים מהדף שלו. אבל בניגוד לקריאת התורה בבית כנסת, הפעם כל מתקן הופל ונגרר למעצר. שמתי לב שהיה מותר לחזן לעשות טעויות מדי פעם, אבל היה לו מספר מוגבל של קווי חיים, ועל כל טעות, חסיד שלו היה נגרר החוצה. הגענו לסדר העבודה והרב הסביר שלא נוכל לומר את סדר העבודה כפי שמקובל כיום, כי זה ארוך מדי. במקום זה, נעשה כמו בתקופת התנאים. נדקלם את מסכת יומא מול בית המקדש החרב. וכך עשה החזן, הוא דקלם את כל תיאור יום כיפור ממסכת יומא, ועשה זאת עם ממש מעט טעויות. בכל פעם שהוא תיאר מקום על הר הבית, כמו “הכהנים והעם שעמדו בעזרה”, הצבענו על המקום שבו התרחש הדבר. כמעט הרגשתי שיכולתי לראות את הכהן הגדול בהר הבית עושה את הטקס כפי שנעשה בימי הבית השני.
דילגנו על הרבה מהפיוטים כי לא היה אפשר לשנן הכל. זה גרם לתפילה להיות קצרה הרבה יותר, וזה היה יתרון מבחינתי כי הצלחתי להתרכז לאורך כל התפילה. בדרך החוצה שרנו בקול חזק “מראה כהן”. כל אחד זכר את הפזמון, אבל מעט אנשים שרו את הבתים. כשהגענו לצד הצפוני של הר הבית היה אפשר לראות את המקום שבו עמד בעבר קודש הקודשים. היו כמה אנשים שעשו שם השתחוויות. כמובן שאת כולם המג"בניקים עצרו. גם אילו הייתי מגיע רק לשלב הזה, הייתי מרגיש שניצלתי היטב את יום הכיפורים.
כל מי ששרד את התפילה בלי שנעצר הלך לכותל, ושם קראנו את הקטעים של התורה וההפטרה של שחרית ומנחה. שוחחנו אחד עם השני, ושם שמעתי שזו הייתה תפילת יום הכיפורים הגלויה הראשונה מאז תקופת המשנה. שנה קודם לכן לא היה אפשר כי יום כיפור נפל על שבת, ובשבתות ממשלת ישראל מאפשרת כניסה להר למוסלמים בלבד. לפני זה בן גביר לא היה שר המשטרה, ולא אישרו לקיים תפילות יהודיות בגלוי. עלינו שוב להר כדי להתפלל מנחה. גם הפעם לא היה אישור להכניס מחזורים, אבל אנשים התכוננו מראש והצליחו להכניס יותר מחזורים. בסוף תפילת מנחה חזרתי הביתה לנוח לכמה שעות, עד שסיימתי את הצום עם תפילת נעילה בבית הכנסת התימני שליד ביתי.
אוכל לסכם את החג כיום הכיפורים המשמעותי ביותר שהיה לי. גם השנה אני מתכוון להתפלל את תפילות יום הכיפורים על הר הבית. שמעתי שיהיה מותר להעלות עם מחזורים “מאושרים” לגבי השנה שלאחר מכן, אני מניח שהדבר יהיה תלוי מאוד בתוצאות הבחירות הקרובות. יכול להיות שיהיה אותו דבר, יכול להיות שיגבילו את כניסת היהודים. ואם ייבחר ההרכב הנכון, יכול להיות שנתפלל על הר הבית, בתוך בית המקדש השלישי.